פרשות מטות-מסעי – על פרשות השבוע במשכן הכוונה
פרשות מטות-מסעי במשכן הכוונה
"ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ! כסבורים אתם שאני בחוץ לארץ ח"ו ואתם בארץ ישראל! ואעידה לי התורה הקדושה במה שמשה עומד ומצוה אלינו בפרשה ל"ד "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ" (אגרות הסולם, אגרת נד').
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשות מטות-מסעי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשות מטות-מסעי חותמות את ספר במדבר, ספר שהוא מקום גילוי כל צורות מסעי ישראל במעבדה של המדבר, שקבעו לדורות את תפקידי ישראל ביחס לעצמו, ביחס לבורא וביחס לאומות העולם. בפרשות מוצגים גבולות ארץ ישראל, שהם תנאי הכניסה לארץ ישראל הרוחנית, לאצילות. ישנם שלושה תיקונים מיוחדים בכניסה לארץ: הראשון הוא תיקון הדיבור שעוסק בנדר. נדר הוא שיח מיוחד, שלוקח על עצמו, דרך הדיבור, יחס מיוחד כלפי הבורא. השני הוא תיקון הדמיון, שזה עניין הכח המדמה שהוא דין ומושך דינים על הרצונות, אלו הם חמשת אופני כח היצירה, אשר מתבטאים בשמות מלכי מדין, אוי, רקם, חור, צור ורבע. שזה גם מתקשר לשימוש שעשו המרגלים בכח הזה. המלחמה במדין אלו הן המלחמות הפנימיות מכשירות את ישראל להכנס אל אצילות, אל תוך התחום של להיות אצלו, באמצעות השכינה. והתיקון השלישי הוא תיקון הארץ, הוא היחס לארץ ישראל שהיא הרצון השלם, הרצון כפי שהוא יכול לבוא לידי ביטוי באצילות. ספר במדבר מסתיים במב' מסעות, אשר 'בם', אשר בתוך הנשמות עצמן. אם ישנה נוכחות מאוד גבוהה של העליון בבראשית א' ובבראשית ב' (ספר בראשית ושמות), ספר במדבר מדבר יותר על הכלי, כלי ישראל והכשלים והתיקונים של ישראל בהתהוותו. לכן הנוכחות של מה שמתגלה כתוצאה מהקושי חשובה לא פחות.
המטה הוא כח הטית הלב, ומאפשר את סיכום מסעות הנשמה, שזה לפי המוצא שלה, כלומר מה שהנשמה החליטה בשורשה, ירדה, ומה שהיא הצליחה לממש, הצליחה להכריע, להטות את המסע שלה לכיוון הרצון או התכלית של הנשמה. בעל הסולם מנסה לקרוא את גבולות הארץ, גבולות המסע לארץ, לתוך תהליכי העבודה, כמו שמות של מצבים שניתקל בהם ברגע שניתן להטיה הזו להתקיים. נעשה קשר בין הכניסה לארץ ישראל לענין הנדר. אם פרשת פינחס עסקה בכלל, אנחנו חוזרים בפרשות הללו לפרט ולקיום הנדר על ידי הנוקבא וקיום הנדר על ידי הדכר, מה הם התנאים לקיום הנדר. בנדר יש בחירה, זה לא מתוך המצוות, אלא זו מין תוספת של עומק מחוייבות אחר של כל אחד ואחד למסע הזה.
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, צו את בני ישראל, ואמרת אלהם, כי אתם באים, אל הארץ כנען: זאת הארץ, אשר תפול לכם בנחלה, ארץ כנען, לגבולותיה". (במדבר לד', א'-ב'). מצופה היה שעכשיו, כשישראל עומדים על הגבול, יקראו לארץ 'ישראל' ולא 'כנען'. במיוחד ש'כנען' ההגדרה שלו היא 'עבד עבדים'. כלומר הכניסה לארץ ישראל לא מבטלת את השיעבוד, אלא היא מטה את השיעבוד אם אדם מחליט לקחת עול מלכות שמים ובוחר למה להיות משועבד. אז מכנען שהוא עבד עבדים לעצמו, ישראל הוא עבד עבדים לה'. טבע הארץ היא כנען. לכן זה ברור שכשמגיעים לארץ ישראל, ישנה מהפכה מאוד גדולה בכל הגדרת הזהות הפנימית שלנו, ותמיד היה קשר מאוד הדוק בין הקבלה לכנעניות. במהלך המאה העשרים הייתה תנועה אידיאולוגית תרבותית שהיה לה ענין בחילונות גמורות, וניסתה ליצור תרבות שדוגלת בזיקה בין העמים הקדומים שחיו בארץ, לבין העם העברי במאה העשרים, תוך ניסיון להתנתק מהמסורת היהודית הגלותית. שזה מה שבעל הסולם מדבר עליו, כלומר חיפוש אחר השורשים העמוקים ביותר שלנו, כשחוזרים לארץ ישראל, כשחוזרים לעצמנו, לעצמנו הישראלי, לעצמנו הטבעי. בעל הסולם מדבר על הדור השני של אנשי המדבר, אלו שנולדו בסביבות ארץ ישראל, שהוא כבר נלחם, הוא מתחיל לקבל את הדימוי העצמי של הצבר, הרבה יותר מאשר של יוצאי מצרים, או יוצאי השואה.
אומר בעל הסולם באגרת נד' מתוך אגרות הסולם: "וגוזר ואומר "והיה לכם פאת נגב". פירוש, נגב מלשון נגיבה, כי ישועת השי"ת כגן רטוב, ועל כן יכונה ההסתלקות אורו ית' בלשון נגב. ואומר "והיה לכם", כי והיה לשון שמחה, יורה על ישועת השי"ת שכולל את האות. והיה לכם "פאת נגב" וגו'. והיינו, "ממדבר צין על ידי אדום". צין, הוא מלשון צינים ופחים, שאמרו ז"ל שאינם בידי שמים אלא ע"י אדום, כי תיכף "כשיד אדום" [יד רצון לקבל לעצמי] באמצע אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. ולפיכך הולך אומר "והיה לכם גבול נגב" [הסתלקות האורות], פירוש, גבול הוא הסוף אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים "מקצה ים המלח קדמה", פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של "מלכות שמים". "קדמה", פירוש כמקודם; תיכף יסתיים לכם הנגיבות, ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם". 'פאת נגב' זה כלי בתוך הרוחניות, והתיאור שלו הוא הרגשה שאין לי מעצמי שום דבר, אין לי כח מעצמי, וכל הכוחות שחשבתי שהיו לי, שחשבתי שהם שלי, הם כל כוחות הדימוי העצמי, נעלמו ממני ואת זה, כדי להפוך את זה לכח עבודה, צריך להפוך לשמחה. אחד הסמנים של ישועת ה' כולל את כלי פאת נגב. כאשר עוברים את הגבול, שמגדיר מהו נכר ומהי מולדת, עוברים בפאת הנגב. זה כמו להתנפל על אדמת ארץ ישראל של האנשים הראשונים שהגיעו אליה, היה להם הרבה יותר ברור שזה לא הכח שלהם הביא אותם, אלא משהו נשא אותם, לא הייתה להם זהות של 'החלטה שזה שלי', 'שזה בזכותי', הם הבינו שהם חלק ממהלך, לכן היה להם את הכלי של פאת נגב. פאת נגב שייך לתיקון הדימוי העצמי של אדם בתוך העבודה.
בפסקה אחרת אומר בעל הסולם: "ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ! כסבורים אתם שאני בחוץ לארץ ח"ו ואתם בארץ ישראל! ואעידה לי התורה הקדושה במה שמשה עומד ומצוה אלינו בפרשה ל"ד (במדבר לד, ב) "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ", כלומר, מציין ומסמן לנו גבולי הארץ באר היטב, באופן שכל הבא לארץ ישראל, כבר אינו מסופק". חשוב לומר, אנחנו כל הזמן נוסעים לארץ ישראל, גם כשאנחנו בארץ ישראל. זאת אומרת מסעות הנשמה הם מסעות תמידיים לאצילות, עד גמר תיקון. מגיעים לארץ ויורדים, ועולים שוב ויורדים, רצוא ושוב. ומהי הנקודה שהכי טוב לעלות ממנה? ארץ ישראל הפיזית, מהענף, מהענף הכי נכון ללכת לשורש. אנחנו צריכים ללכת כל הזמן לאצילות, ללכת להעלאת מ"ן, כל הזמן לעשות הערכה של אם אנחנו מחשיבים את עצמנו לילידי הארץ, ומה המרחק באמת ממנה, מה בין הממשות של הרוחניות לעבודה והמאמץ שזה דורש, האם הגענו בכלל לפאת נגב. עולם אצילות הוא בקביעות ומשתנה עם בקשה שנובעת מהחיבור של עשיה ליצירה, יצירה לבריאה ובריאה לאצילות. אם מ"ן שמעלים צדיקים, או תפילה, עולה לאצילות היא עולה לזו"ן, זו"ן עולים לישסו"ת, ישסו"ת מתחבר לאו"א, ואו"א עולים לא"א. כך ישנה יציאה מהקביעות של עולם אצילות, עם עלית המ"ן או התפילה, נכנס אור חדש מהא"ס מתקן אותם והם יורדים חזרה למקומם, כלומר התודעה חוזרת חזרה אל עולמות בי"ע, למקום שבו נמצאים צדיקים. בעלית המ"ן או התפילה, אותם צדיקים מקבלים אורות חסדים, זאת אומרת הם מקבלים הכוונה, דרך, וכח לעלות שוב הפעם מ"ן. מאז השבירה, צורת העבודה היא שאין יכולת לכלי, אם הוא נמצא בבי"ע, לקבל את האור במקומו, אלא יכול לקבל אותו רק כשהוא עולה. אנחנו צריכים לגרום לכך שיצטברו בפרצוף עתיק אורות, כדי שגם עולמות פרודא יהפכו למקום שהאורות יוכלו להתפשט אליו, שכל עולמות בי"ע יתכללו באצילות, כלומר שהאור יוכל להתפשט מהא"ס עד לנקודה האחרונה של העולם הזה.
לסיכום, עוד מדברי אגרת נד': "והן אמת שעדיין לא שמעתי מכל החבריא שום תודה והתפעלות מתוך ספרי "אור הפנים", זולת מלוי יצחק נ"י לבד, שעל כל בויגען ובויגען ששלחתי לכם, כתב לי תלי תלים של שירות ותשבחות מעומק לבו, שמובטחני עליו על כן שיועיל לו בעז"ה. והיה זה משום שאינו מילידי הארץ, ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש ומפעלו, ועל כן לבו לב אנושי על כל פנים להתפעלות מחוייב". יש פה קולות של דור אחרון וחוצפתא של ילידי הארץ, שילך ויתגבר. מטות מסעי מסכם לנו את כל התיקונים שישראל נפלו בהם, ביחס לתורה, ביחס למשה, ביחס בינם לבין עצמם, יחס לזהות שלהם כעם וליכולת שלהם להילחם יחד, כדי להשיג את הזכות שלהם להגדיר את עצמם כישראל בארץ ישראל. אם אנחנו רוצים לדלג על מטות מסעי, אנחנו מדלגים על כל המשמעות של המסע הנשמה, מה נותן לנשמה את הכח, מהו הכח שמאפשר להטות את המציאות לידי כך שמסע הנשמה, הוא זה שירשם ולא הביוגרפיה הפרטית.
