פרשות מטות-מסעי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשות מטות-מסעי במשכן הכוונה
"ולזרז אותנו לדבר זה, מכפיל עוד הפעם הכתוב ואומר "וגבול זה! יהיה לכם גבול ים", כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לגבול זה! דהיינו "ים הגדול", ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות, שאי אפשר לזכות אליהם, אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים, שהוא סוד "ותחלף את משכורתי עשרות מונים", שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש, ארץ חמדה טובה ורחבה" (אגרות הסולם, אגרת נד')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשות מטות-מסעי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשות מטות-מסעי מסיימות את ספר במדבר, ספר התיאום שהוא סיום הנוכחות של זעיר אנפין ומדברות על מסעות ישראל בתוך המדבר ועל גבולות ארץ ישראל. גבולות הם הגדר, התנאי, תנאי הכניסה לארץ ישראל הרוחנית, לאצילות. בפרשת מטות אנחנו חוזרים לעמוד מול הכניסה לארץ, ומחברים את הקריאה המחזורית של התורה והמועדים, עם זמן בין המיצרים. אז ישנם שלושה תיקונים מיוחדים בכניסה לארץ: הראשון הוא תיקון הדיבור שעוסק בנדר. נדר הוא שיח מיוחד, שלוקח על עצמו דרך הדיבור יחס מיוחד כלפי הבורא. השני הוא תיקון הדמיון, שזה עניין הכח המדמה שהוא דין ומושך דינים על הרצונות, אלו הם חמשת אופני כח היצירה, אשר מתבטאים בשמות מלכי מדין, אוי, רקם, חור, צור ורבע. שזה גם מתקשר לשימוש שעשו המרגלים בכח הזה. המלחמה במדין אלו הן המלחמות הפנימיות מכשירות את ישראל להכנס אל אצילות, אל תוך התחום של להיות אצלו, באמצעות השכינה. והתיקון השלישי הוא תיקון הארץ, הוא היחס לארץ ישראל שהיא הרצון השלם, הרצון כפי שהוא יכול לבוא לידי ביטוי באצילות. ספר במדבר מסתיים במב' מסעות, אשר 'בם', אשר בתוך הנשמות עצמן.
אם כן, פרשת מטות עוסקת במשמעות, בעומק ובעוצמה שצריך להעניק לדיבור, כאשר הוא עולה מתוך הקליפות, מתוך עולמות דפרודא, ונכנס לארץ ישראל. פנחס שמשיב את החותם, את השכינה, את כח הדיבור, שהוא לא דיבור עצמי של רצון לקבל לעצמי, אלא הוא דיבור שיוצר ברית של השוואת רצון. ארץ ישראל קשורה בטבורה לשכינה, והוא הביטוי בענפים לרצון שרץ אחרי תכונת בינה, עניינה הוא השפעה, עבור מי שרוצה לעבוד ישר כאל ולהשיג איכות השפעה.
אומר הבעש"ט על פרשת מסעי: "אלה מסעי בני ישראל וגו'. שמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב [היו בם], והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו, הוא בחינת יציאת מצרים כנודע [יציאת הנשמה מתוך הרחם של הרצון לקבל], ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה, וכמו שזכרנו (בפ' בהעלותך) בפסוק על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כי הוא בחינת קטנות וגדלות"
על המסעות המצויינים בפרשה כתוב 'ויסעו… ויחנו' זו תנועה של יחסי גדלות וקטנות, הנסיעה היא הגדלות, הפעולה של החכמה, והחניה היא הקטנות, פעולת החסדים שמלבישים את החכמה. קודם השבירה הייתה גדלות וקטנות, הגדלות מתייחסת לעולם אדם קדמון והקטנות מתייחסת למבנה עולם ניקודין דקטנות. שבירת הלוחות הראשונים מבטאת בתורה את שבירת הכלים, שבירה זו יוצרת את עולם אצילות, הוא עולם התיקון. כלומר שבירת הלוחות היא ההצלה של עם ישראל, שמאלצת תהליך נוסף של כניסה לעיבור, כדי להיכנס לאותו עולם אצילות.
"אלה מסעי בני ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם: ביד משה, ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם, למסעיהם על פי יהוה [זה מה שמשה כותב]; ואלה מסעיהם למוצאיהם" (במדבר לג', ט'-ב') באמצעות תהליכי הנשמה שלנו, דרך מדעותיה, אנו מגלים את המוצא שלנו, את שורשנו. בעליה מלמטה למעלה, בעוד שנשמת משה כותבת את מוצאה למסעה, מלמעלה למטה. בפרשת מסעות אנחנו עוקבים אחר סימון הגבול שצריך לעבור כדי להיכנס לארץ. אותם גבולות הם תנאי הכניסה, הם התהליכים הפנימיים שעוברים בכניסה לעולם התיקון, אשר קורים עפ"י רצון ה' ביחודו עם השכינה, כדי לממש את נוכחותה בארץ ישראל.
אומר בעל הסולם באגרת נד' מתוך אגרות הסולם:
"וגוזר ואומר "והיה לכם פאת נגב". פירוש, נגב מלשון נגיבה, כי ישועת השי"ת כגן רטוב, ועל כן יכונה ההסתלקות [הסתלקותו של האדם הלומד] מאורו ית' בלשון נגב. ואומר "והיה לכם", כי והיה לשון שמחה, יורה על ישועת השי"ת שכולל את האות. והיה לכם "פאת נגב" וגו'. והיינו, "ממדבר צין על ידי אדום". צין, הוא מלשון צינים ופחים, שאמרו ז"ל שאינם בידי שמים אלא ע"י אדום, כי תיכף "כשיד אדום" [יד רצון לקבל לעצמי] באמצע אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. ולפיכך הולך אומר "והיה לכם גבול נגב" [הסתלקות האורות], פירוש, גבול הוא הסוף אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים "מקצה ים המלח קדמה", פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של "מלכות שמים". "קדמה", פירוש כמקודם; תיכף יסתיים לכם הנגיבות, ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם"
העליה והכניסה לארץ ישראל הרוחנית היא מכיוון דרום דרך פאת נגב, ונגיבה היא התייבשות הרצון לקבל בלימוד, שנעשה לו חושך מהלימוד. ברגע זה על העובד להיות שמח בעבודתו כי לבורא יש עניין בו והוא מסלק מאיתנו את הכוחות של רצון לקבל לעצמי. וכך הופכים את החושך לשמחה, לאות על ישועת ה'. כלומר כאשר הרצון לקבל לעצמי שמשתוקק ללמוד תורה, שמשתוקק לרוחניות, מסתלק, מתיישב בנו כח אחרת, מנהיגה אותנו הנהגה אחרת בתוך הרוחניות. בעל הסולם מזכיר את אדום, על שום רצוננו להשיג בתורה מתוך כוחותנו, ועל זה נאמר 'אין הוא ואני יכולים לדור במדור אחד'. הבירור של מצרים, של החכמה, של הרצון להחזיר לעצמנו בכוחי ועוצם ידי את ההשגה הרוחנית, היא מאוד אופיינית לאנשים עובדים ולתהליכים שהם עוברים. כך גם הנכונות לעבור את השבירה, להפסיק את הלימוד וגם את התפילה. זאת משום שעולות שאלות מאוד בסיסיות על התפילה: מהי זכות התפילה? מהו כח התפילה? מה באמצעות תפילה אנחנו מנסים לעשות? האם אנחנו בעצם מנסים לשנות את הצורה שבה הבורא ראה לנכון לנהל את עולמו?
אפשר לראות בתהליך העבודה מול רב ומול התורה, כיצד הדיבור אל הנשמה גורם לרצון לקבל, לתפיסת העצמי שלו להתפורר, כי הוא מרגיש ננזף כל הזמן. כל התהליך הזה מפרק את התבניות, וגורם לשבר אמונה, כדי שנחפש יחס חדש אל הרוחניות, אל התורה ואל התפילה.
לסיום, 'מטות' זה להטות את השפה. גם אם אנחנו מדברים עברית כגוי ולא כשפת קודם, אז העברית לאט לאט העברית מורדת בנו, היא מורדת בתבניות שלנו, העברית תאלץ אותנו לחזור בתשובה, משום שהיא חקוקה באורות כאלה, שכל מה שרצינו להגיד שהוא כפירה, יתהפך עלינו, מעצם העברית עצמה. אז לכן מסעי, במובן האמיתי ברוחניות מתחיל מנדר. אנחנו רוצים להוריד את השער החמישים, את בינה כדי באמת לדבר בה, לדבר בתכונותיה.
