האירוע הקודם
פסח זו התחנה הראשונה בה אנו מוזמנים, אם אנו מסוגלים לשמוע ולראות, לעלות למסע פנימי בתוך הזמן. כדי לעלות לרכבת זו ולעשות את המסע בתוך הזמן, קודם כל אני צריך להבין ולקבל שאני נמצא מחוץ לרכבת הזו, בגלות מהאפשרות הזו.
פסח הוא המועד הראשון שמערכת הנשמות המודעת שנקראת ישראל מוזמנת אליו עוד בהיותה במצב גלות. היא צריכה להגיע למצב מאוד מסוים שהיא מגלה שהיא שבויה של הזמן. שבויה של האגו, אם תרצו כמו בכל האגדות – הנסיכה הזו היא תחת כישוף. היא תחת תפיסה שמנתקת אותה מהיכולת לתפוס את עצמה, את מציאותה ואת מציאות בוראה שזו התכלית של עצם היותנו כאן.
גאולת הפסח אינה גאולתנו, היא גאולתו.
סיבת הבריאה של כל העולמות כולם, של הנשמות והכוחות בתוכם היא גילוי אלוקותו. לגלות אותו. כלומר שסיפור מצרים ויציאת הנשמה לחירות – היא לחירות הגילוי שלו, לגלות את נוכחותו בעולם.
יציאה מעבדות היא לא יציאה מהשעבוד הנפשי, של מצוקות הנפש, נוראות ככל שיהיו בתוך סיפור חיינו. לא מדובר בכלל על הגשמיות שלנו. מדובר על מי שמשועבד אצלנו באזיקים שזו נשמתנו. איך אני בכלל יכול לקרוא לה בשם? איך אני יכול לתת לה קול? כי מה שאנחנו שומעים זה רק את קולו של הרצון לקבל.
בעל הסולם מגדיר את הרגע המאושר ביותר בחייו של אדם כרגע שבו מתגלה לו שאין בכוחותיו להוציא את נשמתו מתוך השעבוד שלה והוא חייב עזרה מלמעלה. זה רגע מאושר משום שזה רגע של אמת. יש נקודה או חלק בי שאומר שכל סיפורי הגשמי הוא כשלעצמו צורת שעבוד, ואין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים.
איך אני יכול לבוא לידי הרגשה של אותו חלק פנימי?
פסח מאפשר לי או מבקש ממני למצוא סביבה כזו, סביבת בורא, של נקודת כאלה, שהיכולת שלהן להרגיש את עצמן היא רק על ידי החיבור ביניהן. החטא הגדול ביותר הוא לחשוב כשאנחנו יושבים ליד שולחן הסדר, אנחנו חוגגים אירוע היסטורי. מועד זה עדות על מה שקורה בי עכשיו. אני צריך למצוא בתוכי את נקודת משה, את החיבור לכל הנקודות האלה שזה הצורך שלהן, כי רק בחיבור אני אוכל להרגיש את הנקודה הזו, היא תוכל לקבל סוף סוך מסך, פה, שיכול להגיע לידי ביטוי של הנשמה ולא של האגו. על שם זה נקרא ה פה-סח. מצרים זו הכרה מאוד גבוה של הנשמה שמגדירה את הגשמיות, את האמון בתפיסת המציאות הגשמית שלא מאפשר לי לעלות על רכבת של תפיסת מציאות אחרת, כסוהר שלי.
