משנכנס אדר, מרבין בשמחה
אומרים לנו
״משנכנס אדר, מרבין בשמחה״
למה צריך להרבות בשמחה?
כי הנטייה של אדר היא צער. הקושי עולה, מתגלה המן
מעולם האצילות כל התפשטות של חכמה היא כדי ליצור בנו את הידיעה וההרגשה של החיסרון, שיוצר בנו את הכלי שבלעדיו אין מקום לאור.
מה שמתגלה בפורים, זו הטוויה של אדרת החסרונות. לכן ההרגשה הטבעית של אדר היא עצבות, ועלינו להתגבר ולראות בזה שמחה. כמו שאומר לנו בעל הסולם: "שמח אני ברשעים שמתגלים לי". כי זו האפשרות האמיתית היחידה להתקרבות.
באדר מתגלה הפירוד, שעל פניו אפשר לדרוש, לבקש, ולהבין את הצורך בחיבור.
להבין שהניסיון הזה הוא כדי לנשא אותנו, לאפשר לנו את ההיפוך, שהוא התפשטות אור שאין לו הגבלה של כלי.
הקריאה החכמה הזו – שימו לב שאדר יש בו כוח הכרעה, להפך דברים לטובה, זה מה שמביא שמחה.
אדר מלמד אותנו שיעור מאוד עמוק על תקופות מעבר. על הסכנות שיש בתקופות מעבר, ועל האפשרות של ונהפוך הוא. בכל תקופת מעבר יש הרגשה שהכול סוגר עליך, כל המגבלות שלך נעשות מאוד ברורות. אם מהמקום הזה אנחנו מצליחים לייצר בקשה, עוצמת החסרונות מאפשרת לנו את העוצמה הנכונה של התפילה, ואז משהו מתהפך.
העובדה היא שאכן נס פורים קרה. ישראל קיבלו ולמעלה קיימו,
זו עדיין לא הייתה הגאולה, כי נותר החיסרון שזה יקרה בארץ ישראל.
השאלה היא, האם זה גורם לנו ולאנושות כולה, לבקש שישיבו אותנו.
להתפלל שהכוח המנהל, המשגיח, ישיב אותנו לראייה, לשיתוף פעולה עם מה שראוי לנו להיות.
זה ברור שאנחנו מתרחקים כל כך שהפגיעה של הפירוד נעשית ברורה כמעט בכל תחום של החיים שלנו.
לא משנה לאן זה ייטה, מה שמשנה זה האם כפרטים וככלל נגיע לבקשה העמוקה של העזרה.
יש אפשרות של נהפוך הוא, אבל זה קורה על הבסיס של הבקשה מלמטה.
