פרשת תרומה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תרומה במשכן הכוונה
"וידבר יהוה אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה
מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי
וזאת התרומה, אשר תקחו מאיתם"
(שמות כה', א'-ג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תרומה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
כבר מתוך שם הפרשה, אנו מבינים שיש פניה אל התחתון להרים ה' תתאה, להרים את הרצון, בכח תורת מ', כלומר בארבעים יום ולילה כאשר משה עולה אל ההר בגילוי, בתבנית המ', תבנית של ההתהוות העובר ברחם. כלומר הרצון המתהווה בצורות העבודה, בקשר שלו עם בינה – בינה כרחם הופכת להיות המקום שבו מכינים את כח ההרמה.
הזהר מתייחס אל המשכן כאחת הצורות המרכזיות בהן ניתן לממש את הרצון העליון לדור בתחתונים בקביעות, אחרי שהיו התגלויות, שהן היו לשעתן – על הים ובמתן תורה. הקמת מבנה המשכן אינו מדבר רק על מרחב פיזי, אלא על מרחב נפשי, שהוא חיבור של זמן ומרחב מקודשים, חיבור של זמן ומרחב בטבע, כדי לחבר את הטבע אל מה שמעל הטבע.
ממה לוקחים את החומרים לבניית המשכן? "אשר תקחו מאיתם" (שמות כה, ג') 'מאיתם' אומר הזהר, הם מאותם כוחות שנקראים מועדים, ימים טובים, ימים של השפעה, ומשבתות. המשכן הוא מבנה שכולל בתוכו דומם וצומח, שצריך לצפות אותו מבחוץ ומבפנים, ומכיל, בין היתר, את הארון שבו: שברי לוחות הברית הראשונים, לוחות הברית השניים, וצנצנת המ"ן. ישנו הכתב, שהוא החלק הבלתי משתנה, בתוך ארון שמורכב מחלקים המסמנים את הנכונות שלו לתנועה מתמדת "ועשית בדי עצי שטים; וצפית אותם זהב והבאת את הבדים בטבעת, על צלעות הארון, לשאת את הארון בהם. בטבעת הארון יהיו הבדים, לא יסרו ממנו" (שמות כה', יג'-טו') כלומר גם כשהוא עומד, אין מסירים את מוטות הנשיאה לעולם, כלומר שמתוך הדבר הקבוע יש את כושר התנועה.
ההוראות להרכבת המשכן מלמדות כיצד כל דבר מתפשט ומתהווה וכיצד הוא מתכסה. כמו המזבח אשר יהיה עץ מצופה נחושת, לוחות נבובים חלולים. מה שאומר שהמשכן מאחד את צורות ההסתרה והגילוי. אם בעשרה מאמרות זה ההסתרה, כלומר קודם נוצר הכיסוי, כל אור שהתפשט כוסה על ידי מסך, אזי הגילוי הוא עשרת הדיברות. הכיסוי מוסר בשביל הנסיעה והתנועה של המערכת, כדי למלא את החלל. אנחנו מניעים מחדש את ההשתלמות מעל הכיסוי, מעל הכפורת.
'עשיה' הוא הפועל או התיבה הנוכחת ביותר בפרשת תרומה. גם הזהר וגם החסידות מתייחסות אל הפרשה ואומרות כי עלינו להרים את עצמנו אל המקום של יג' מידות הרחמים. הזהר מכוון אותנו ל'עת לעשות הפרו תורתך'. כשהוא מכנס את עצמו בפעם הראשונה לגילוי, ישנו כינוס האדרא רבא, מה היא רוצה לגלות? את הקשר וההתקרבות לעולם התיקון, לאצילות ולפרצוף התיקון – לארך אנפין. כלומר מה שאנחנו עומדים בפניו פה הוא 'עת לעשות', בניית המשכן היא כדי לקבע את האפשרות של ההרגשה. מדוע היא עת לעשות? כי הפרו תורתך. אפשר להפר ברית, אבל מה זה להפר תורה? כשבתוך העת, עת היא שכינה, ישנו מצב בנשמות של התרחקות כזו שמאיימת על הפרת ברית.
אומר בעל הסולם במאמרו בחינת שכינתא בעפרא (שמעתי, קכט) שאנחנו, בחוסר יחס כלפי השכינה, משפילים אותה, שהיא נמצאת בעפר, ואין לנו מרחב שעיה אל התהליך שיכול לקרב אותנו, ושם מתחוללים היסורים. אלו הם אינם היסורים שלנו, אלא יסוריה של השכינה, ואני רוצה להיות בהכרה, כל הזמן, ביחס למצבה.
אם כן, משהו בעשיה של המשכן צריך לפרק את כל צורות החשיבה שלנו על עשיה, ולהפנות אותנו פנימה אל מה המשמעות של תהליכי ישועה, או שעיה, בין הקשבה לתנועה. צריך לב מיוחד לעשיה, זה צריך להיות לב מבין המותקן למטרה מסויימת. בעל תשומת לב על מטרה ועל כוונה, ועל האופן שבו אנחנו משתמשים בחומרי הקיום שלנו.
