פרשת מקץ וחנוכה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת מקץ וחנוכה במשכן הכוונה

"כאן הוא סוד ארבע מלכויות, המסבכות הכל. רוח סערה, זהו מלכות בבל. ענן גדול, זהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, זו היא מלכות אדום. ונגה לו סביב, זה הוא מלכות יוון, ונוגה מסבב אותם, ולא שנגה הוא בהם, כי כתוב בהם סביב. משום שאין בכל המלכויות שתהיה קרובה לדרך האמונה כמו מלכות יוון" (זהר חדש, פ' יתרו, אות שלט', מאמר רוח סערה)

הדברים נלקחו מתוך שיעורי פרשת מקץ וחנוכה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת מקץ נפגשת השנה עם חנוכה, וההסתכלות על עליה היא כקץ החושך, קץ התכללות של השמאל בימין. עניינו של יוסף כיסוד, הוא לקשור את השמאל, דרך המאבק של ימין ושמאל כדי שתהיה אפשרות של הארת קו האמצע. זה לא רק שישנה שליטה של הימין, או שליטה רק של השמאל, אלא ששניהם מאירים, כלומר שהחכמה מצליחה להאיר, שזה טבעו של קו האמצע, של תיקון האור שאפשר להפיק מתוך החושך, כלומר מתוך אור החכמה, שלא יכול היה להאיר בהתפשטות השמאל.

ההתעוררות שתריץ את יוסף מן הבור, מתרחשת בתוך המציאות של אוה"ע, בתוך מציאות סיפית, מציאות של חלום. חלומו של פרעה שלא ניתן לפתרון על ידי חרטומי מצרים, כי מצרים תופסת את פרעה כאל, ולא יתכן שאל יכול לחוות העדר כח. לכן מה שנראה כפתרון כל כך פשוט, הוא צורה שמעידה על תפיסה. זאת אומרת מה שנשבר בקץ החושך, הוא התפיסה של פרעה או של אדם כאל. דרך יוסף ניתן לישראל התפקיד המיוחד של ישראל, כפותר החלומות של האנושות. אולי עכשיו אנחנו מבינים יותר לעומק את האיום של לבן על ישראל, שזה למחוק את הזכרון המסויים הזה, של היכולת לפענח את רצונו של אלהים לבני האדם, שלא על ידי המגבלות של הרצון לקבל. זו נקודת המפגש של חנוכה, המעבר מכסלו לטבת, על ידי פרשת מקץ, עליתו של יוסף מן הבור, אל שליטתו במצרים וירידתו, והאפשרות של יהודה, שהולכת ומבוררת בהבטחה של יהודה ליעקב לגבי בנימין, שיש בה את השורש של הזכרון של העברי 'ואני אערבנו'.

פרשת מקץ קשורה לחנוכה, לסוף שבו מתחילים להבין את הירידה לגלות כמו האופן שבו מחלצים אור מהחושך. יורדים על מנת לקבץ ניצוצות ולתת משמעות לכל המהלך הנורא של הבריאה והמקום של ישראל בתוכו. אם אנחנו מסתכלים על חנוכה, ללא הקשר קבלי שאליו החג שייך, אז נשארים נקודה בהיסטוריה שבה הייתה מרד המכבים והושגה ריבונות, כשישראל הייתה כבושה על ידי היוונים. אולם בדיוני חז"ל ובהקשר הקבלי נראה כי נר של חנוכה מדבר על התפשטות האורות עד המלכות, כדי לתקנה. כה' בכסלו, נחשב גם ליום חנוכת המשכן. החיבור בין חנוכת המשכן וחנוכה אומר שנחנך מקום מפגש שהוא בלתי אפשרי, בשל הופכיותם, אך נהפך לאפשרי, בין נברא לבורא. אז חנוכה הוא לא אירוע בתוך הגורל או ההיסטוריה של עם ישראל, אלא יש לו שורשים הרבה יותר מוקדמים, הוא מועד שעדיין לא הושלם (כמו פורים) ועדיין ממשיך הבירור של תפקיד התורה ותפקידו של ישראל. חנוכה ופורים שייכים לגמר תיקון והם השלמה של נצח והוד, כאשר הנטיה של חנוכה היא לנצח, ופורים להוד. בחנוכה האורות מתפשטים מעליון לתחתון ומועברים דרך הנצח אל ההוד, ופורים הוא יותר פעולה של התחתון שעונה לעליון. בחנוכה זה לראותם בלבד, ובפורים זה לחיותם.

על פי חז"ל שורש חנוכה נמצא כבר בבראשית א', פס' א'-ב': "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך, על פני תהום; ורוח אלהים, מרחפת על פני המים", חז"ל קוראים את הצמצומים בתוך המערכת ומשליכים אותם על ההיסטוריה, כלומר הקבילו את הפסוק הנ"ל לארבע גלויות, במובן של היחס בין ישראל לאומות העולם: 'תוהו' היא גלות בבל, תקופת נמרוד, ראשית הממלכה הראשונה. 'תוהו' הוא צמצום א', צמצום האור, זה המרד במצב. צמצום א' זו מלכות שמורדת בזה שאין לה הגדרה עצמית והיא מקימה מסך. 'בוהו' הוא התולדה של צמצום א', והקמת המסך, הקשר בין הנברא לבורא. מי שמקים את המסך הוא אברהם, אשר יוצא מגלות בבל, ומתחילות להיות שתי תנועות של התפתחות באנושות: התפתחות ישראל והתפתחות אוה"ע. 'בוהו' בהקשר של גלות היא גלות פרס ומדי (כוללת את מצרים) . 'חושך' זה צמצום ב', 'חושך' זה יוון, שהחשיכה את פניהם של ישראל, זה צמצום ב', ההתכללות התחתון בעליון, מדובר על הכנעה שהיא מעבר לתפיסה או לשכל האנושי מול ערש התרבות המערבית, שזה שיא התפתחות השכלית האנושית. זו גלות שאין לה חקר ולא רואים את הסוף שלה, זו גלות של למעלה מאלפיים שנה שמאחדת בתוכה את כל התרבויות, לכן היא 'תהום'. והארה המתאפשרת נקראת 'רוח אלהים מרחפת ע"ל פני המים', היא החלק של המשיח ושל ישראל, זה גמר תיקון ולעתיד לבוא. החושך זה ענין התכללות, לראות את כל היסורים שקורים לפרט בתוך העבודה, או היסורים שעם ישראל עובר, כמו האופן שבו העליון מברר אותו, כמו כשבינה מתפשטת למלכות, נעשה למלכות חושך. כשהאור מאיר לנו נעשה לנו חושך, כי זה מאיר לנו את כל האופנים הלא מתוקנים והאכזריים של רצון לקבל לעצמי.

המלחמה הגדולה עם יוון הייתה על התפיסה של האדם כטבע עליון, אל מול האדם הרוחני שרוצה להידמות ולהיתקן על פי הצלם, על פי רצונו של הבורא. זו המלחמה האמיתית שלנו, שממשיכה עד היום, כי לתהום של רומי יש עוצמה, היא אומרת לישראל 'תוותרו על הזהות הרוחנית שלכם' על ידי תרגום התורה ליוונית. התרגום הראשון של התורה היה ליוונית, והיה על ידי הסנהדרין, לא מתוך בחירה, אלא שהם צוו לתרגם. לשון יוון זה לא רק ענין שפה (אומרים שלמעלה מ 700 מילים חילחלו לשפה העברית), אלא זה קשור לתפיסה, כי בסופו של דבר שפה בונה תודעה. העברית היא כח שעושה בנו. כיוון שהעולם נברא באותיות, במאמרות, כך ישנה חשיבות למבנה, לתצורה של העברית, עם כוחות העיבור והמעבר והכוחות של הערבות שיש בתוכה. לכן כשמדברים על לשון יוון מול לשון הקודש, אז מדברים יותר על התפיסה של החיצוניות, אל מול הפנימיות שהיא שפת הקודש, היא התורה, נשמת הדבר. אנחנו לומדים בקבלה את ההרמוניה והמתמטיקה של העולמות. אבל הנקודה קשורה לכך שהחיצוניות מנסה לכפות את עצמה על הפנימיות, היא לא מקבלת על עצמה את העליון ואת האמונה. תרגום התורה ליוונית והנחתה בתוך כלל הספרים של חכמות העולם, גורם לכך שהיחוד של התורה לא יהיה שייך רק לישראל. אבל יחודה של התורה בכך שהוא אינו ספר ככל הספרים אלא יש לו הגדרה אחרת, הוא גילוי, הוא אמצעי תיקון. עד הקמת מדינת ישראל למעשה התנ"ך לא הופץ על ידי ישראל, אלא הופץ על ידי הנצרות, לא היה לו קשר לישראל מסויים. כשנוסדה מדינת ישראל, התחילו לעשות את הקשר בין עם ישראל לתורה.

אם אנחנו מונים את הגלויות על כוחות הנפש, אפשר לומר שגלות בבל זה נפש, גלות פרס מדאי זה רוח, ויוון היא נשמה. כלומר הכח של הפנימיות של ישראל שמתברר כנשמת התורה, כח בינה, זה בעצם כח ההתקשרות, לכן האיום הוא על ההתקשרות של היות ישראל חלק נבחר של האלהים. בספר דניאל, בחזונו, יוון היא החיה השלישית, הדימוי שלה הוא של הנמר שיש לו ארבע כנפיים. אז מול החיה יש את המלחמה בין עזות פנים לבין עזות. השורש של העזויות היא בין נמרוד לבין אברהם, בין התפיסה שלאדם יש את השליטה בגלל שיש לו את המידע על העולם, יש לו את השליטה, מבלי להבין שאין לו את הידע הפנימי של העולם, שזה הרצון, הרצון המבוטא בבריאה של הבורא, כולל הבחירה שלו בישראל. יש פה שתי עזויות שנלחמות עד היום אחת בשניה.

אומרים שחנוכה הוא תיקון על שני דברים: אחת מהגזרות של היוונים הייתה 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל' כי במעמד חטא העגל הם אמרו 'אלה אלוהיך ישראל' ישראל כפר בעיקר, הם התכחשו לאלוהי ישראל, ולכן אין להם חלק בתורה. הדיון על כך הוא האם הבורא חושב שההבטחה שלו מופרת בגלל שישראל חטא. אז חנוכה הפך להיות הלחץ של אוה"ע על ישראל לאמץ את התפיסה שהוא דת כשאר הדתות. התפיסה שאומרת שאין אפשרות לתשובה, היא תפיסה נוצרית. בניגוד לה, תפיסת ישראל היא שיש אפשרות של תשובה בכל מצב, אפשר לקשור במסך, בכוונה, אל הבורא, אל כוונתו. זה תיקון מחיצוניות. התיקון השני זה מפנימיות, חטא המרגלים, זה תיקון על האמונה שאנחנו לא יכולים לקיים את הזהות שלנו, שאנחנו לא יכולים לקיים את הקשר בין הזהות הרוחנית לזהות הלאומית שלנו, כי כל העולם נגדנו. זאת אומרת שאנחנו לא רואים את הקשר של היותנו כאן, של תורת ישראל ושל המשימה שלנו כיחידה שקשורה לרצונו.

אם אנחנו מדברים על חיצוניות ופנימיות זה קליפת נגה, זה בירור. הקליפה שומרת ומאפשרת לפרי לגדול. לחיים יש חוקיות, יש להם חיצוניות של הטבע ויש להם פנימיות של הויה, אם יש התאמה ביניהם, אז אפשר לשים את יפת בתוך אהלי שם. זאת אומרת שהחיצוניות היא מידע והפנימיות היא ידע. שהויה או ההשגחה היא זו שמובילה את השימוש במידע, זו צורה של התפתחות תודעתית, של התפתחות הנפש האנושית. הבירור של הגלויות הן בירור של קליפות שמבררות את כל האנושות, עד שמגיעים לקליפת נגה שהיא הפנימית ביותר. מתי הקליפות פועלות נגד ישראל ומתי הן כח עזר לישראל, כך שיוכל לברר את עצמו. כשהן כח עוזר, הן הופכות להיות קליפת נגה. נאמר בזהר חדש, פרשת יתרו, מאמר רוח סערה:
שלט) כאן הוא סוד ארבע מלכויות, המסבכות הכל. רוח סערה, זהו מלכות בבל. ענן גדול, זהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, זו היא מלכות אדום. ונגה לו סביב, זה הוא מלכות יון, ונוגה מסבב אותם, ולא שנגה הוא בהם, כי כתוב בהם סביב. משום שאין בכל המלכויות שתהיה קרובה לדרך האמונה כמו מלכות יוון. אף כאן בקליפות אלו אין מי שתהיה קרובה למוח, כקליפת נגה. וזה, נוגה לו סביב, ולא נוגה בו. אלא שיוצא מתוך המוח, ומאיר סביב סביב.
שמ) ואלו ד׳ מלכיות מתחלפות, כשאחת מהן שולטת על האחרות, נדחות כל אלו האחרות [כמו שליטת אימפריות], ואיתה השולטת נכנסת לקבל מנגה הזה, ובו היא שולטת להיות קרובה אל המוח. כלומר שאין מקומן קבוע, אלא אותה המלכות ששולטת נכנסת לפנים בסמוך לנגה, ומקבלת ממנו, והאחרות נדחות ממנה, ומסבבות אותה.

בברכה 'להדליק נר חנוכה' ר"ת נח"ל, אזי מסתכלים על התיקון ששייך לזה ונקרא 'נוצר חסדים לאלפים', שהם שני שמות מתוך יג' מידות הרחמים של תיקוני האידרא רבא, התיקון השמיני והתשיעי. הם שני תיקונים שמדברים על כללות. אחרי שיש תיקוני הכנה של שבע הספירות התחתונות, מגיע התיקון השמיני, של בני בינה. בינה היא שורש הנשמה, מההתפשטות שלה יוצאת ההתעוררות של הנשמה באדם. בארבע בחינות דאור ישר, בינה היא היכולת והרצון לעשות השוואת צורה, להיות דומה באיכות, בתכונה לבורא, כלומר לתכונת ההשפעה שלו. כשמגיעים לנר השמיני, לשמונת הימים, שמונה ההארות האלו, אז מגיעים לכלל. כך כשנגיע להשתלמות של חנוכה, הוא יהיה מועד שלא יתבטל לעתיד לבוא, ההכרה שתהיה היא הכרה שלמה, לא רק של ישראל בעצמו, כנבחר, אלא של העולם כולו, שלא ירצה לבטל את ישראל וירצה לקבל מישראל את אור התורה שיש לו להשפיע. כך אנחנו נגיע להשתלמות המלאה 'וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם'.