פרשת לך-לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת לך-לך במשכן הכוונה
'ויאמר יהוה אל אברם לך-לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך' (בראשית יב', א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת לך-לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת לך-לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית, ואפשר להקביל את לך-לך ליום השלישי, אם נח והמבול היו ביום השני, אזי האש והמחלוקת שנוצרת דרך דור הפלגה, מולידים מתוכם את היום השלישי, שהזהר קורא את לך-לך כמו לידה של קו אמצעי של הגדרת אדם. המדרש מיחד את המנהיגות של דור הפלגה לנמרוד, זה שיש לו את האידאה, שחושב שהיא האמת, וכופה אותה על כולם. המדרש אומר שבניסיון להשמיד צורות תודעה, זרק נמרוד את אברהם ואת אחיו, הרן, אל כור השריפה, אור כשדים, שם מומת הרן ואברהם ניצל, אך נראה שהאובדן של הרן מתחיל את הצורך של משפחת תרח לצאת משם. כלומר מתחילה התעוררות מלמטה על ידי הלחץ של הסביבה, או לחץ המאורעות, שמביאים ליציאת המשפחה והליכתם עד חרן. נחור בוחר להישאר בחרן ובוחר, ואילו אברם ושרי מחליטים להמשיך הלאה לארץ כנען. אנחנו יודעים שהרצון העליון, האור, הוא הסיבה הראשונית, אבל מבחינת הגילוי, מגלים קודם את ההעדר לפני הגילוי, כפי שנאמר 'העדר קודם להויה', כך סיפור אברהם מתחיל מהגלות, מהעדר, ועולה איזשהי תודעה שמחליטה לצאת לארץ כנען, שתקרא אח"כ ארץ ישראל.
על פי האגדה משפחת תרח היו מוכרי פסלים, כלומר מוכרי אמונות, אידאות תיאולוגיות. המשפחה יכלה להבין את המשמעות של כל עבודות אלהים אחרים שנעשו בתקופתן, ורואים לפי המדרש שבשיח שבין אברהם לאביו, ברור שתרח מפנים את צורות האמונה ועובד איתן, רק שאברהם מגלה שיש בעל בית לבירה. זה לא רק שהוא מגלה שאכן יש בורא, אלא הוא מגלה את הרצון של הבורא, ולכן גם תהיה ההתגלות אליו, בדיבור ישיר של 'ויאמר יהוה אל אברם לך-לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך' (בראשית יב', א'). כך לך-לך הופך להיות חלק מתו הזיהוי של מה שהולך להתהוות כישראל. כלומר תצטרך להיות מלמטה איזשהי התעוררות מתוקף הזהות, בין אם תבוא מלחצים חיצוניים, או מהתעוררות אל הצורך לעבוד ולגלות את הנוכחות של הבורא בעולם.
כפי שנאמר הפרשה הינה השלישית בספר בראשית, ועניינה יהיה התהוות קו האמצעי של הגדרת אדם. אברהם מתחיל לקשור איזשהן תולדות שיתבררו דרך יצחק ודרך יעקב, עדיין לא מחזיק את כל השלישיה, אבל הוא מתחיל ליצור את קו אמצעי של הימין. כך אנחנו כרגע בהתהוות של ישראל ככלים שיהיו מסוגלים לשאת את התורה, כדי לממש אותם בכיבוש ענף של אצילות שנקרא ישראל.
הזהר רוצה להתעכב על 'ויאמר ה' אל אברם', ורוצה שאנחנו נקרא אותו כמו מסעה של הנשמה, תבנית האב של נשמה שהיא בשליחות התיקון. כלומר הדיבור הזה הוא כדי להכשיר את הנשמה לשוב אל שורשה, או ליצור בה את הזכרון. 'ויאמר ה' אל אברם' היא האמירה הראשונה אל תודעה אנושית, שהחליטה לצאת ולנוע לעבר השורש שלה מתוקף מצבו של העולם. ואותה הנשמה תהווה הזכרון לכל משפחות האדמה, איך להיקשר לצלמן האמיתי, לנשמתן. נאמר בזהר:
יג) כל הנשמות שבעולם יוצאים ממנו, מזעיר אנפין. נשמות האלו נכנסים בהגן, בהנוקבא, לירד משם לעולם הזה. להתלבש בגוף. כאשר הנשמה יוצאת משם לעולם הזה, היא מתברכת בשבע ברכות, שתוכל להיות אב [סיבה] אל הגוף [הרצון] בעליה עליונה. וז"ש ויאמר ה' אל אברם. שהיא נשמה העליונה הנקראת אברם, שהיא נוטריקון אב רם, להיותה אב להגוף [להרצון] בעליה לצורה העליונה. בחסדים הנמשכים מהעליה לאבא ואמא. כלומר שנוהג בה ב' מיני הארות, אב פירושו מוחין דחכמה, ורם פירושו, מוחין דחסדים הנמשכים לזעיר אנפין מעליה עליונה לאבא ואמא, והוא מטעם היותה תולדה של זעיר אנפין, שבו נוהג ב' מיני הארות הללו.
(מתוך מאמר 'ויאמר ה' אל אברם)
'ויאמר ה' אל אברם' זה האידאה, והחלק השני של הפסוק הוא היכולת של זה להתממש. זו האידאה שניסתה להתממש בכל יציאת נשמה עד עתה, בכל הצורות של האנושות עד עתה, ונכשלה. אז האידאה מופיעה שוב בתוך אברהם, והמאמר של לך-לך הוא המימוש של זה במאמר של 'לך-לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך'. הנשמה מוצאת עוגן תודעתי אנושי, שבו באמת המשימה, ההגד מהבריאה אל הנשמה יכול להתחיל להתממש. נאמר בזהר, על נמרוד ועל יצירת קו אמצעי בפרשה, אות כב':
"… והעניין הוא כי כל הדינים והקליפות נמשכים מקו שמאל מסוד הארת השורק שה"ס חכמה בלי חסדים שהוא אש שורף, והראש שלהם [במערכת הנשמות] היה אז נמרוד, כמ"ש הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'. ולפיכך בעת שאברהם המשיך לו את המוחין העליונים הללו, שנמשכים בג' קוין זה אחר זה, והגיע וקבל הארת קו שמאל שה"ס הארת נקודות השורק, תכף נפל תחת שליטת נמרוד, שהשליכו לכבשן האש, הנמשך מכח גבורת הארת השורק, ואז עזרו הקב"ה שימשיך את הארת קו אמצעי על המסך דחיריק, המכריע ועושה שלום בין ב' הקוין ימין ושמאל, והחכמה שבשמאל מתלבשת ונכללת בהחסדים שבימין, שאז מאירים המוחין בכל השלימות, והדינים מתבטלים כנודע, ועל ידי זה ניצל אברהם מכבשן האש, ויצא מאור כשדים, וזכה להתגלות ה', בסו"ה ויאמר ה' אל אברם לך-לך וגו'".
(מתוך מאמר 'לך-לך לאתקנא מגמרך')
בדיעבד אנחנו מבינים שתפקיד הנשמה הוא אינו לא רק בשביל עצמה, ובאברהם זוהי הפעם ראשונה שהוא מצליח. האופן שבו אברם ושרי מבינים את הנוכחות ואת הרצון של הבורא, והנפשות שהם עשו בחרן, היו לפני שהם עשו לך-לך, שזו בעצם ההתעוררות שלהם מלמטה, טרם ההתגלות. זאת אומרת שעל הבסיס של האחריות אל האחר, שהם עשו נפשות בחרן, נאמר 'ויאמר ה' אל אברם לך-לך', שההתגלות הייתה כיוון שה' ראה את ההתעוררות של אברהם ואת התשוקה שלו שהיו לו כשהוא התיישב בחרן כדי לישב את המחלוקת, מיד הוא נגלה לו בהארה של קו אמצעי, אומר הזהר:
כח) כיון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו ואת התשוקה שלו, מיד נגלה עליו ואמר לו לך-לך. למנדא לך ולאתקנא גרמך, לדעת את עצמך, ולתקן את עצמך. כלומר שיפסיק מלשקול את הכוחות העליונים, אלא שיעלה מ"ן וימשיך זיווג עליון על המסך הזה שנגלה לו, כנ"ל, שבזה יזכה להמשיך דעת לעצמו ויתקן את עצמו וגו'
(מתוך מאמר 'לך-לך לאתקנא מגמרך')
ישראל נחשב כאידאה, הוא מתחיל עכשיו להתממש בפעם הראשונה. לכן כאשר הזהר מחזיר את כל עניין ירידת הנשמה אל העולם, אל הגוף, זה יהיה גם ירידת ישראל אל אומות העולם, והעליה חזרה שלהן.
אם כן, בתנועה של לך-לך, 'לך' (הראשון) הוא תיאור הנשמה בירידתה, 'לך' (השני) זה להגשים את משימתה, זו חזרת הנשמה לשורשה. הזהר אומר לנו שזו הפעם הראשונה שאדם מסוגל לשמוע את המשמעות של ירידת הנשמה, שהיא צריכה ללכת, אולם 'לך' (השני) היא תנועת השיבה. להתקין את עצמך, את החיבור הזה, את האחדות שבין הגוף, זאת אומרת הרצון כפי שהנשמה פוגשת אותו, עם היכולת שלו להעלות אותה חזרה. לך-לך כדי להשלים את עצמך, לגרמך. העצמי האמיתי של האדם נמצא בתמונת השלמות שלו, בצלם, לכן הוא צריך לרדת ולצאת מכל מה שהוא הכיר, וללכת חזרה אל המקום שמשלים אותו, היא ארץ המוריה, ההוראה של שורש הנשמות, כשזו"ן עולה לאו"א, וזה שורש האחדות. כך הוא גם הבדל בין היציאה של תרח מאור כשדים כדי להינצל, לבין היציאה של אברהם כדי לעשות תשובה. זו צורה שמיוסדת על ידי אברהם, בשיח שהוא מקיים עם הבורא, שהוא אינו שיח של חוטא, אלא של נטייתה הטבעית של הנשמה להתקשר בבוראה.
