פרשת יתרו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
"ויהי ביום השלישי" ידוע שבני ישראל תבעו "רצוננו לראות את מלכנו". ולא אמרו בוראנו, אלא מלכנו, פירוש, כדי לעבוד ולשרת לפניו ית' וית', ולכן באה להם ההבטחה במתן תורה, (שמות יט', ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". פירוש, רואי פני המלך, וגם לא יפסידו הקדושה הנפלאה, שזה מפלאות תמים דעים, וזה סוד, "אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום" וגו'. (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, מאמר 'אנכי הוי' אלוהיך')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת יתרו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת 'יתרו' נקראת על שם העדות של אומות העולם וההצטרפות שלהם אל ההכשר הזה. יתרו מגיע למעמד הר סיני, ובכך מעניק את החשיבות של אומות העולם בהתגלות של סיני וכריתת הברית שבין ישראל ואלוהיו. הנקודה שדרכה נכנסים אל הפרשה הזו היא השמיעה של יתרו, זה אומר שאוה"ע הם תיבת תהודה הכרחית למשימה, ליחוד ולהתגלות, וכן גם דרך ההצטרפות שלהם. יתרו שומע על חצית ים סוף, וזה מה שמביא אותו, את כהן מדין, כהן און, בקיא בכל חכמת הדתות, בכל צורות הפולחן של אותה התקופה, אל משה. אותו כהן אומות העולם אשר מכיר בהויה כשם המיחד, ושמשה וישראל עומדים לשאת אותו.
"בחדש השלישי, לצאת בני ישראל, מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר; ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט', א'-ב') 'ויחן שם ישראל', אחרי שנאמר 'ויחנו' ישנה הכרה של ישראל כאיש אחד בלב אחד, וישראל הופכים להיות יחיד 'ויחן', מתוקף הנשמות אשר יחדו את צורתן לבורא, מתוך ניסיון להשתוות צורה. סיבת היציאה ממצרים הייתה להביא את בני ישראל לארץ ישראל, כלומר מבחינתם זו איזשהי עליה רוחנית, אך היא עוד לא מעוצבת כמו שליחות שיש לה קשר אוניברסלי, אלא היא עדיין נשארת פרטיקולרית. לכן כשישראל חונה נגד ההר, הוא נמצא שם בתחושה שמשהו הולך לקרות, אבל לא מובחן להם מהי הברית, או מה מתבקש מהם בכלל. בבקיעת הים ישראל עדיין לא היו ערים, ולאחריה הם רוצים להבין שזה שבקע להם את הים, הוא זה שהולך לתת להם תורה. אז ההתגלות הראשונה הביאה אותם להסכמה, או ליכולת לקבל את ההתגלות השניה, ולתפקיד הגלום בה – תפקיד של כהנים, שנאמר 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שהוא תפקיד אוניברסלי של להחזיק ולשאת עבור כל האנושות את הענין האלוהי.
"ויאמר יהוה אל משה לך אל העם, וקדשתם היום ומחר; וכבסו שמלתם. יא והיו נכונים, ליום השלישי: כי ביום השלישי, ירד יהוה לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט', י'-יא') יום השלישי הוא יום של פעמים כי טוב, הוא היום שמחבר את היום הראשון שבו נאמר 'יהי אור', עם היום השני שבו נאמר 'יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה' לקשירה יחד של צורות עליונות ותחתונות. ומגיע יום שלישי שממנו יכולה לצמוח תודעה אנושית חדשה. כלומר ישראל הוא הקו השלישי, שמייחד ההפכים של ראשון ושני. אז כרגע יש מקום מאוד קונקרטי שהולכים אליו בתוך הזמן, אל משהו שהוא לגמרי טרנסצנדטי, שהוא תורה, נוכחות אלהים ככח השפעה. כלומר צריך לחבר בין שני חלקים הפוכים שהוא רצון הבורא וקונקרטיות הבריאה באמצעות היחוד שהוא מתן תורה.
"ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט', ה'-ו') אין זו שמיעה רגילה, אלא זו שמיעה של הקול, שהוא בפנימיות. ישראל שומעים את הקול, כלומר הבנה עמוקה של הכוונה, של מה שנאמר. כלומר 'אם תשמעו לי, אם תסכימו לשמור את הצורה שתכונן אתכם, אז אני מסכים שתעבדו בשבילי', זו התניה שנאמרת בפסוק הנ"ל. אפשר לומר כי התגלות היא לא בהכרח דבר שמתאווים אליו, כי התגלות היא מחוייבות עמוקה, בלתי חוזרת נאמר "כי אנכי יהוה אלהיך, אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים, לשנאי. ועשה חסד, לאלפים לאהבי, ולשמרי מצותי" (שמות כ', ד'-ה') זאת אומרת שיש משפט על המחוייבות הזו, ולישראל נעשה משפט על אי עמידה בברית הזו, מה שאין לשום אומה אחרת, או לשום רצון אחר. יש למחוייבות הזו משמעות לדורות, של חיוב כל נשמה ונשמה שעמדה בהר סיני, שעומדת בפני הקריאה הזו, בפני הרצון לשמוע את הקול, של הפנימיות של מה שמדבר אלינו דרך התורה. התורה הכתובה שבה על כל דור ודור לשמוע את הקול הפנימי שלה, היא אינה המילים המקובעות ככתובות, כחקוקות ויבשות, אלא על ישראל לשמוע את הקול, את האינטונציה, את מי שמדבר, ואת התוכן האמיתי של הכתוב.
"וידבר אלהים, את כל הדברים האלה לאמר. אנכי יהוה אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: לא יהיה לך אלהים אחרים, על פני" (שמות כ', א'-ב') התורה ניתנת על ידי כח בינה, שזה 'מי' שנותן את התורה ולא 'מה', כלומר זה לא ההבנה שלנו את התורה אלא הניסיון הבלתי פוסק להבין את ה'מי', את הרצון שנותן אותה. על רגע מתן תורה אומר בעל הסולם שהתורה ניתנה, אבל עוד לא קיבלנו אותה, כלומר פה יש את תיקון הקבלה. זה רגע של השלמה של הרצון, הנוקבא הכוללת שהיא המלכות, אחר כל התהליכים שהיא עברה, מהפעימה הראשונה של הבריאה ועד הרגע הזה. היא מתוקנת על ידי מערכת הנשמות שהיא תולדות שלה ושל בריאת האדם בכללותו, שזה חיבור הפכים. חיבור ההפכים הוא משום חיבור ההשפעה, חיבור הרוח הננשפת והקול פנימי עם הרצון לקבל.
אומר בעל הסולם במאמרו סוד הכף דאנכי כי החיבור שני ההפכים הבלתי אפשריים שיש במעמד מתן תורה, הוא יחוד בין צורה מקרית לצורה נצחית, בין צורה גשמית לצורה רוחנית, שזה היחוד שבין נברא לבורא. התגלות מדברת תמיד על רצון לקבל שמסוגל לקבל, שיש אפילו בהתעלות שלו, יש בו מן הנברא ומן החולף, תמיד יש בו מן המקרי, אלא שבהתעלות הוא מקרה שיש בו כוונה, עם אותה הנצחיות. כלומר יש בהתגלות ההישארות של הרשימו גם בתוך הנפש דנפש, שהתקשרה באותו הרגע עם הנשמה. בשל הנטיה של הנשמה לפרוח חזרה לשורשה, היה צריך שני כוחות ממונים שיחזיקו אותה באופן כזה שיווצר אינטגרל, שיאפשר לכל התודעות האנושיות להגיע למצב של יכולת ההתקשרות הזו. ושם טמון סוד הכף דאנכי. בתוך אנכי ה' אלוהיך שמחבר בין הקונקרטיזציה של ההוצאה ממצרים לבין מתן תורה, זה מה שנדרש מהתודעה האנושית עכשיו.
