פרשת וישלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
"ויאמר, יעקב, אלהי אבי אברהם, ואלהי אבי יצחק, יהוה האומר אלי, שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטונתי מכל החסדים, ומכל האמת, אשר עשית את עבדך: כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות, הצילני נא מיד אחי, מיד עשו" (בראשית לב', ט'-יב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויצא פותחת את היציאה אל הגלויות, ופרשת וישלח (ושאר הפרשות בעלות אותו שורש השם) עוסקת בחזרה מהגלות אל ארץ ישראל, שהוא מהלך של רצוא ושוב גם בפנימיותנו, כמו גם היציאה והכניסה אל הזמן, של ישראל. כאשר ישראל יוצא מן הזמן ההיסטורי, הוא נכנס לקטנות, וכאשר הוא עולה לארץ ישראל, הוא נכנס לגדלות.
ישנן שתי פרשות נוספות שמתייחסות למערכת שהיא מסביב השורש של ש.ל.ח. בפרשת וישלח יעקב בוחר בהתנהלות של תקופת התיקון, בה עשו חולש ושולט בעולם, כלומר זוהי שליטת החיצוניות בעולם הזה. בפרשת בשלח שהיא יציאת ממצרים, ישנו הצורך לקבל את ההסכמה של פרעה ליציאת ישראל, וגם את הצורך לקבל את הסכמת המדיינים, דרך יתרו, כדי להכשיר את נתיב הכניסה לארץ ישראל. נתיב הכניסה והיציאה הוא מאוד משמעותי מבחינת התיקון ואיסוף הניצוצים. וישנה את פרשת שלח-לך, היא פרשת המרגלים, שבה התמודדות, נשיאי ישראל מרגלים את האופציה הרוחנית, באישור העליון, או בשמירה של משה, ולא מצליחים לפלס מעצמם, אל החידוש. כל התוואי הזה מוצג פה, בעיקר במאבק עם המלאך.
גם הזהר נאבק בקושי לראות את יעקב, שהוא בחלקו מתרפס, חלקו דיפלומט. יאמרו המפרשים כי זוהי האסטרטגיה הפנימית, שאנחנו נוקטים עם האופן שבו אנחנו מחפשים מרחב מחיה לנשמתנו. אם ישנה כנות פנימית, אנחנו יכולים לדעת שברוב המקרים, הרצון לקבל מנצח בקרבות, אולם המלחמה עדיין לא הוכרעה סופית. לעיתים אנחנו צריכים להתחנן על חיי הנשמה, על חיי יעקב, על חיי קול יעקב, חיי הקול הפנימי בתוכנו.
"וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום.
ויצו אתם, לאמר, כה תאמרון, לאדני לעשו: כה אמר, עבדך יעקב,
עם לבן גרתי, ואחר עד עתה".
(בראשית לב', ד'-ה')
אם קוראים את הכניסה לארץ ישראל, כעל כניסה לעולם אצילות, אז העיקר הוא שומר השער, שתמיד יהיה קשור ברצונות חיצוניים, ברצונות לקבל לעצמי, שצריך לעבור את הסכמתם ואת התכללותם, כדי להיכנס אל הארץ. כך 'ויפגעו בו מלאכי אלהים' שנעשה בו חלל פנוי בתוכו, לפני העליה אל עולם אצילות. אנחנו נכנסים לאיזור לימינאלי לחלוטין, איזור במבנה הספירות שהוא הקשר שבין העיגול, הג"ר, לבין הקו, שיש בו נתק קל, ורק עבודה מאוד מיוחדת יכולה לקשר ביניהם. 'וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו', 'עשו אחיו' מלמד אותנו על הכוונה. עשו עד עכשיו נחשב כרודפו של יעקב, כעת יעקב רוצה להשיב אותו להיות אחיו.
'כה תאמרון לאדני, לעשו: כה אמר, עבדך יעקב, עם לבן גרתי, ואחר עד עתה', זוהי אמירה של אזהרה, כלומר 'גרתי עם גדול המכשפים וראש הקליפות כל כך הרבה זמן, ועדיין הצלחתי לשמור משהו מזהותי' יש בזה איום של 'לא כדאי להתעסק איתי'. אולם ההשלמה של המשפט הזה אומרת ש'עם לבן הייתי גר, יש בי פגם והוא שלא חזרתי בזמן, שהתעכבתי, ועיכבתי את הגאולה', עיכוב הגאולה הוא חלק מהחשש שיביא את יעקב לאסטרטגיה שלמה של לקיחת החלטות, שתיקבע את תוואי התיקון – שעשו ילך לפניו והוא ישלוט בעולם, הוא ינהל את ענייני העולם הזה, ויעקב יתנהל בתוך הפנימיות, לעיתים שתתאפשר לו ולעיתים לא תתאפשר לו, שלעיתים הוא יושמד ולעיתים הוא יהיה רק נרדף. בכל מקרה, ישנה מעין הסכמה, על הבסיס של האיחור.
כשמסתכלים על האמירה 'ואחר עד עתה', זו עבודתו של יעקב באיסוף הניצוצים. יעקב עבד שבע שנים בלאה ושבע שנים ברחל, עם לידת יוסף הוא נשאר כדי להגדיל את הרכוש, וזה האיחור שלו. מבחינתו לא נגמר איסוף הניצוצים מהגלות, יעקב לא רצה לאבד רחלה אחת. לכן תמיד תהיה שאלה בתנועה חזרה לארץ ישראל, אם אספנו את כל הניצוצים. זו נקודה של רשות. הסימן לא מובהק. אי המובהקות הזו תלווה את כל המעברים מהגלות לגאולה. מבחינתו של יעקב הוא לא רצה לאבד ולו נשמה אחת. זו סיבת האיחור של יעקב וברור שהוא מרגיש שהוא עבר את הגבול, זו הצהרה מודעת על האיחור של עצמו. זו נקודת האיחור, שתמיד אורבת לנו הסכנה הזו, שיש עת לעשות.
יעקב מכין עצמו למפגש עם עשו בדורון, מלחמה ותפילה:
"ויירא יעקב מאד, ויצר לו; ויחץ את העם אשר איתו,
ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות
ויאמר, אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו
והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב', ח'-ט')
יעקב חוצה את המחנות, מחנה האחד בו רחל, לאה וביניהן היו מוגנות על ידי השכינה, אך מחנה השפחות ובניהן לא היה מוגן, ויעקב התפלל עליו. המנחות שיקב ישלח לעשו, אינן כוללות בני אדם, כפי שנהוג בעולם העתיק, שהמתנה הניתנת לאחר היא של עבדים ושפחות. במובן מסויים יעקב מנסה לומר לעשו שיש לו מה ללמוד מתוכן המתנות, כך הבורא אומר לבני האדם שיש להם ללמוד מתוכן המתנות על נותן המתנה, על הערך של נותן המתנה, על מערכת הערכים שיש לנותן המתנה.
יעקב מפציר בעשו לקבלת את המתנה. ההפצרה הזו צריכה שעשו לא ירצה לקחת אותה, ועם זאת להסכים לקחתה בסוף, כך תיווצר אפשרות של שיח של גמר תיקון עתידי. כלומר שחלק גדול מהעבודה שלנו, זה להפציר ולעשות מקום ברצונות לקבל שלנו, כדי שתיווצר ההיתכנות של הקשר בין נשמה לרצון.
"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר.
וירא, כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו; ותקע כף ירך יעקב, בהאבקו עמו.
ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.
(בראשית לב', כה'-כז')
יעקב יוצא למלחמה עם סמאל, שרו של עשו, למאבק שהוא על התולדה, על עצם אפשרות התיקון. המאבק הוא ממשי ביותר עם משהו שאין לו שם, ועם זאת צריך להכריע אותו. בתוך המאבק הזה יש חיפוש אחר נקודת תורפה והוא מוצא אותו תחת הירך – זאת אומרת הוא מוצא את המקום בתוך הנפש שיש לו נקודת תורפה, שהוא מקום המשותף לו ולסמאל, וזו הנקודה של המנעולא, נקודת לב האבן, הנקודה שאי אפשר לתקן אותה עד גמר התיקון. בנפש היא נקראת גיד הנשה, בעולם היא נקראת חורבן הבית, ובשנה היא נקראת ט' באב. הנקודה של יעקב אינה יכולה להיות מבוררת על ידי פעולת האדם, אלא על ידי קיבוץ כל האורות ופעולת העליון לתיקונה. במאבק עם אותו מלאך, הוא מוצא את הנקודה שכאשר הוא נוגע בה, יעקב יהיה צולע על ירכו, למרות שכבר מתחיל האור לזרוח לו. כלומר שמהרגע הזה מתחילה אפשרות התיקון בנשמות ותחילת השליחות של ישראל.
"וישא יעקב עיניו, וירא והנה עשו בא, ועמו, ארבע מאות איש;
ויחץ את הילדים, על לאה ועל רחל, ועל, שתי השפחות.
וישם את השפחות ואת ילדיהן, ראשנה;
ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים.
והוא, עובר לפניהם" (בראשית לג', א'-ג')
יעקב בונה את האסטרטגיה של קו אמצעי, כלומר אסטרטגיה של העבודה מול רצונות לקבל. יעקב מצהיר על כך שאני לא רוצה להרוג, אך גם אינו רוצה להיהרג. היראה של יעקב מלהרוג היא סוג של עליונות רוחנית – גם על ידי ההצהרה שהוא אינו שולח בני אדם כמתנות, וגם דרך השתדלותו הדיפלומטית. זהו לימוד מאוד חשוב מאברהם. אברהם שהארץ הובטחה לו, הוא מוצא את עצמו נאלץ לקנות בכסף, בהסכמה של תושבי הארץ, מקום קבר לאשתו. שיעור הדורון ליעקב אומר: גם אם הבורא הבטיח לי, למרות הברכות וההבטחות, אני עדיין מקדים את התורה בדרך ארץ, ואני לא מתנהג כאדון הארץ, להיפך יעקב אומר לעשו 'אני רואה בך אדוני'.
