פרשת ויקהל – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
קנז) פתח ר' יצחק אבתריה ואמר, ויקהל משה את כל עדת וגו'. שואל, למה הקהיל אותם. ומשיב, כדי למסור להם שבת כמקודם. כי מקודם, מטרם שעשו ישראל את העגל, מסר להם את השבת. וזה הוא שלא שמרו הערב רב, כיון ששמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו, ואנו, נמנע ממנו דבר הזה, מיד ויקהל העם על אהרן וגו' דהיינו לעשות העגל, ונמשכו אחריהם רבים. ואחר שמתו אלו שמתו מעובדי העגל, הקהיל משה את בני ישראל בלבד, ונתן להם השבת כמקודם (זהר ויקהל, מאמר עלית התפילה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקהל על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויקהל מאחדת בתוכה את תפיסת המשכן מדרגת משה, ותפיסת המשכן מדרגת אהרן, שהיא עניין של ציווי, נאמר בפרשה: "ויקהל משה, את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם: אלה הדברים, אשר צוה יהוה, לעשות אתם" (שמות לה', א'). פרשת ויקהל פותחת בשבת, בקדושת הזמן, שאליה אנחנו נקהלים בתפיסה שלנו, שכל שיתא אלפי שני הם בתוך השבת של הבורא, 'אשר ציוה ה' לעשות' מחזיר אותנו לביטוי 'אשר ברא לעשות', כלומר ישראל חוזרים למצב של יום השישי, טרום החטא, טרום האכילה (וטרום חטא העגל(, שבו האדם נברא וכל ענינו הוא לחכות לשבת. כלומר ישראל חוזרים למרחב, הזמן והנפש החיה שצריך לעשות, שצריך להשלים.
"ששת ימים תעשה מלאכה,
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליהוה;
כל העושה בו מלאכה יומת.
לא תבערו אש, בכל משבתיכם, ביום השבת"
(שמות לה', ב'-ג')
מכל המלאכות, המלאכה שמוזכרת בפרשה באופן מובהק היא ענין הבערת האש. כל ההתגלויות בספר שמות קשורות באש (הסנה, מתן תורה), אז מה ענין לא לבער אש? הזהר אומר שאש הגיהנום לא פועל בשבת. בהבערת אש לא מדובר על פעולה פיזית, אלא על פעולה נפשית, שקשורה בכעס, בתאוה ובגאוה, שמבעירות את אש הגיהנום, שעל האדם לא להבעיר את האש הזו בשבת. אין המדובר על נפש דנפש, אלא על נפש דנשמה. הדבר קשור לאופן שבו אנחנו לא מבעירים את אותם מצבים נפשיים שגוזלים את הנשמה. אומר הפרי צדיק שכל ענין השבת הוא השגת כח נוסף של נשמה יתרה, שיורדת ומצטרפת אל מי שמשחרר את הנשמה שלו מבעירת הכעס, היא מזינה אותו באור או באש ההתגלות. כך חלק מהעבודה של השבת זה למצוא את המקום הפנימי של היכולת לצאת מעצמנו, מהנפש דנפש, אל המפגש של נשמה יתירה של השבת, כדי להגיע לאש המחברת של התגלות, או של קדושה.
חומרי המשכן הם אפיון של כוחות תודעתיים ואיך הם נבנים. אם פרשת תרומה הייתה 'ויקחו לי תרומה', והייתה שותפות לאומות העולם, בפרשת ויקהל נאמר לישראל 'קחו מאתכם תרומה להויה', דגם ישראל צריך להתקהל. ענין הקהל הוא הכלי שיהיה מסוגל לבטא את התיקון, את העבודה, לא את המלאכה. בנין המשכן הוא המלאכה שבתוכה יכולה לשבת העבודה הפנימית. "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוה" (שמות לה', ה') ישראל מביא את מה שניתן לו, איך אנחנו עושים את כוונת התפילה? המסך נבנה מהיחס של תרומת העליון לתחתון, ואז מתחיל להיות שיתוף פעולה. מה הוא תרם לנו בששת ימי הבריאה? את כל חומרי המשכן. הזה"ק אומר לנו שהעבודה, שהיא גם העבודה של השבת, קשורה בתפילה, בכוונת התפילה ואז ביכולתה לעלות. איך התפילה יכולה לעלות? בשל עלית העולמות שמתקיימת בשבת, ומה שמאפשר את זה הם השליחים, המלאכים, חלקם הם שומרי הפתח וחלקם הם מעבירי הפתח. אפשר לומר שכל ששת הימים אנחנו עושים מלאכה, כדי לבנות בתוכנו את הכלי שמסוגל לתפילות השבת, והוא מקבל את הכח של נשמה יתירה. הוא מקבל את כח העליה, את כח המסירה של התפילה.
כמו שנאמר, זה קשור לכך שמבנה המשכן, כמו שהוא מופיע בפרשת ויקהל הוא מבנה שיתופי בין ישראל לבורא. ההוראות שניתנו בתרומה ותצוה הן הוראות מהעליון, ב'ויקהל' ישנה שותפות, שהיא גם השותפות של הנוקבא, של עשית האדם. לא רק התורה היא משותפת בין בורא לנברא, אלא גם המשכן הופך להיות משותף. משה מביא איתו דרגה רוחנית חדשה שלו, והוא מקהיל את ישראל לדרגת הבנה עמוקה יותר של מערכת הבריאה, משום שמלאכת המשכן, מבטאת בתוכה את מלאכת הבריאה ואת הסדר שלה. בפרשת ויקהל השינוי הוא על שנאמר 'מאיתכם'. כלומר מה שהיה מרחב אוניברסלי של תרומה למשכן, אחרי כל שבירה, זה הצטמצם למערכת נשמות ישראל, שבה השבת בוחנת את הסכמם על זהות שיש בה זכרון קבוע, שהיא קהילת הזכרון של הבריאה, של הבורא ושל היותנו ביום השביעי, בשבת שלו. לכן רוב זהר 'ויקהל' מתעסק במסעה של הנשמה ומשמעותה של התפילה, השומעת את הכרוז, או מפנימה את תחום השבת בתוכה.
איך יכולה לעלות תפילה מעולם עשיה לעולם אצילות? זאת אפשרי רק לאחר צמצום ב', לאחר שהעולמות "יושבים" אחד בתוך השני, גוף העולם העליון, האח"פ (אוזן חוטם, פה), מחובר לחלקו העליון של העולם התחתון, גלגלתא ועייניים. כלומר מתחילה פעולת התיקון של השבירה, שחלה בעולם ניקודים דגדלות. אחרי השבירה, מ"ה החדש מקהיל אותה, הוא אוסף את כל המלכויות בסדר החדש שנקרא 'אצילות' ומה שלא מצליח להיות מתוקן נקרא עולמות בי"ע, מערכות יחסים מועמדות, החלקים המועמדים לתיקון, על ידי עליה. מסביר הזה"ק באחד משני מאמרים מרכזיים של הפרשה, בעלית התפילה, כיצד התפילה יכולה לעלות מעולמות דפרופדא ועד עולם אצילות:
"והנה דבורי התפלה, הם חלקי נפשו של האדם, דהיינו נפשו ממש המלובשת בגוף, בסו"ה נפשי יצאה בדברו. ולפי"ז, יש לתמוה, כיון שהתפלה, היא בחינת נפש של האדם שבעוה"ז, שהיא בבחינת ו"ק דנפש ממלכות דמלכות שבמלכות שבעולם עשיה. איך אפשר שתעלה דרך כל המדרגות שבג' עולמות בי"ע, ותגיע עד למדרגת המלכות דאצילות, לשמש שם בבחינת מ"ן וקו אמצעי, ליחד אותה עם ז"א דאצילות. הלא נודע, ששום מדרגה אינה יכולה להתעלות למעלה ממדרגתה כמלא נימא. מכל שכן קפיצה גדולה כל כך, מתחתית כל המדרגות עד עולם האצילות".
"התכלת ואת הארגמן, את תולעת השני, ואת השש. וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה, בחכמה טוו את העזים" (שמות לה', כה'-כו') זה ממש רוח משיח, היא יכולת חיבור הטבע אל הקדושה, הנשמה, ששורשה הוא בינה, טווה את העזים, את עזות הטבע של הרצון לקבל, היא אורגת את הקשר אל העליון.
הזהר קושר את עלית התפילה אל ויקהל, ומסכם את כל ענין התפילה, של המרחב הזה שעושה כונה, שזה הקהל:
קנו) אשרי חלקו מי שישים לבו ורצונו לזה ולהשלים אותם בכל יום [את כל המידות ואת התפילות, את היכולת למסור את נפשו ולתת לנשמה ברצון לב. להשלים את כל צורות הכוונה ועלית התפילה], ובאלו תלויים דברים אחרים רבים, אבל כשמגיע האדם למקומות אלו הנ"ל, צריך לכוין לבו ורצונו להשלים מצוה ההיא התלויה במלה ההיא, ואז מכריזים עליו ואומרים, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
