פרשת ויצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויצא במשכן הכוונה
"אבל באותו רגע, שהגיע זמנו לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשוש כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן. על כן, 'ויגל את האבן מעל פי הבאר'" (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, מאמר 'לא עת האסף המקנה').
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
בפרשת ויצא מתהווה המשמעות של ישראל, שמורכבת משלושה היבטים, שלושת האבות וארבע אמהות. פעולת האמהות היא כמו אור מקיף אשר מתגלה רק בתוך הקו, רק בתוך החלק שהופך להיות מציאות. יש קשר מאוד אינהרנטי בין התהוות עולם אצילות שהוא עולם התיקון לבין התהוות מערכת נשמות שיקראו לה 'ישראל' והתפקיד שלה הוא תיקון. כיוון שהעולמות נאצלים, נבראים כדי להיות הסביבה של המערכת הפנימית שנקראת 'עולמות', אז תמיד יש יחס בין האפי גנטיקה של הסביבה לבין הגנטיקה של הנשמות. הפרשה מתחילה מחלום, היא מתחילה מאי בהירות שהופכת את הלילה הזה, את השינה לממשות, על ידי הנדר. כך כל המהלך של יעקב בגלות הוא מהלך של התהוות עולם אצילות, לפני שהוא פועל בתיקון, באופן ממשי. מתי הוא פועל באופן ממשי? כשיעקב חוזר לארץ ישראל, לכן יש קשר בין הענף של ארץ ישראל, לעולם אצילות. רק כשעולם אל הארץ מתחילים להפעיל את הכוחות שעובדים בעולם התיקון.
בקריאת הפרשה אפשר להרגיש את התהליכים המואצים, אם עד כה נולדה תולדה אחת או שתיים, בפרשת ויצא נולדים אחד עשר, שהם לא אחד עשר ילדים, אלא נולדים פרצופים בעולם התיקון. ביעקב, כיוון שהוא קו אמצעי, זה אומר שעל כל מסך, על כל זיווג תיוולד אפשרות חדשה לאנושות כולה. ישנן שתי סיבות ליציאה של יעקב מבאר שבע: האחת היא משום שרבקה שומעת את תוכניותיו של עשו להרוג את יעקב, והסיבה השניה היא לשם זיווג. יצחק מברך את יעקב בצאתו ונותן לו את ברכת אברהם, שיצא מהשורש, מהתולדות האלו עַם:
"ויקרא יצחק אל יעקב, ויברך אתו; ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען.
קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך; וקח לך משם אשה, מבנות לבן אחי אמך.
ואל שדי יברך אתך, ויפרך וירבך; והיית לקהל עמים.
ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלהים לאברהם.
וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל,
הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועשו"
(בראשית כח', א'-ה')
"ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול; ותשלח ותקרא ליעקב, בנה הקטן, ותאמר אליו, הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני, שמע בקולי; וקום ברח לך אל לבן אחי, חרנה" (בראשית כז', מב'-מג'). כאשר רבקה שולחת את יעקב היא שולחת אותו לחרן, התפיסה היא של חרון אף, של משהו שהוא שיש לו את הזכרון של הרדיפה, של החיכוך, של הכעס. ביציאה הזו יש קבלה של המשימה, שמנוסחת ב'ויפגע במקום', שיש בה נגיעה נבואית. נגיעה נבואית שייכת ללגעת בפיו. 'ויפגע' = גע בפיו, (גם בחניכה של ירמיהו, הקב"ה נוגע בפיו והוא מקבל את יכולת הדיבור הנבואית). יכולת הנבואה וגם היכולת למלל בחוץ, בגלות, לאומות העולם ניתנת בביטוי 'ויפגע במקום'. בעל הסולם אומר 'פגע בחלל פנוי', במקום שהוא חשב שאי אפשר שתהיה שם קדושה, במיוחד בתפיסה של יעקב כיושב אוהלים, פתאום שהעולם שהוא יוצא אליו, שהוא עולמו של עשו, יש בו קדושה. כלומר יש בחלל הפנוי הזה קדושה שיעקב לא היה מסוגל לראות אותה קודם לכן. לאחר שהוא שם את השערות על ידיו, הוא מגלה את הרשימו של הקדושה, של אור א"ס שיש בחלל פנוי. 'כי בא השמש' יש לו שני מובנים, במובן השקיעה, ומובן הזריחה. זאת אומרת שתולדות ישראל, או תולדות יעקב, מתחילים באחדות הפכים. הלילה מתחיל, שזה היציאה, 'כי בא השמש', זה כי פנה, בא השמש אל מקומו, זאת אומרת שוקע למקומו, למערב, המערב זה יציאה לגלות, אבל היציאה לגלות היא זריחתו של יעקב, של נוכחות ישראל בעולם.
"וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשתיו, וישם אתה, מצבה; ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; ואולם לוז שם העיר לראשונה. וידר יעקב נדר וגו'" (בראשית כח', יח'-כ') הנבואה של יעקב בפרשה היא ברמה של חלום, הוא חולם את הסולם, את הכוחות שיורדים ועולים, ולאחריה הוא נודר נדר, שזה הכרה בצורך של שיתוף בינה ומלכות, כלומר שיתוף של עליון בתחתון. בין בית אל מול העיר לוז אומר מה אפשרי יהיה לתקן במשך שיתא אלפי שני הוא בית אל, ואיזה חלק לוז, שהוא לב האבן, אי אפשר לתקן במשך שיתא אלפי שני. כלומר מדוע איננו יכולים לתקן ש"ך ניצוצים, אלא רק רפ"ח, שזה יהיה החומר של תחית המתים. את אותה האבן שהוא שם למראשותיו, יעקב יפגוש אותה אחר כך הבאר:
"וישא יעקב רגליו; וילך, ארצה בני קדם.
וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה,
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים; והאבן גדלה, על פי הבאר.
ונאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר,
והשקו את הצאן; והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה.
ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם; ויאמרו, מחרן אנחנו"
(בראשית כט', א'-ד')
יעקב שואל את רועי חרן האם כולנו שייכים אל האין? שזו השאלה של פרשת ויצא, והיא נענית על ידם שהם לא מכירים בזה, אלא שהם מרגישים שהם באים מחרון אף, ולא מזהים את החסד. יעקב פונה אליהם לאחר ההתגלות, והוא נושא את כח האחוה, לכן הוא קורא להם 'אחי'. כשרחל נכנסת, אז ישראל נכנסים לתמונה, כמו כל הנוקבאות של עולם אצילות, ידיעה של התכנית של התיקון והתקוה של התיקון, שזה עבודת הקו. אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה, במאמרו 'לא עת האסף המקנה':
'לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו' (ויצא כט, ז'), ידוע שכל דברי הצדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו, ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר להגלות (לגלול) את האבן, מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן, מעל פי הבאר. וגו' ומיד עמד בתפילה [מתוך ההתכללות בחסרון], ושם לרועי צאן אדם פניו, 'לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו', דהיינו, בסוד 'איכה תרעה' ו'איכה תרביץ', ובא אליו המענה, 'לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים' [כל הנשמות], דהיינו, עד שלא הגיע יעקב, לבחינת זווג בחיצוניות, היה כלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היתה עבודתו, עד הנה, ביחידות, שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה, בלי עייפות לעולם. אבל באותו רגע, שהגיע זמנו לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשוש כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן [כל הנשמות העתידיות של ישראל]. על כן, 'ויגל את האבן מעל פי הבאר'".
זאת אומרת שברגע שיעקב מתחיל להיות מוגדר בזהות שלו, בתפקידו כישראל, זה שמוציא שבעים נפש, תשש כוחה של הפרטיות, והתפילה של ישראל תהיה תפילת הכלל. כשתבוא הדעת המתגלה, רחל, לזיווג עם המלכות מתחת לחזה, רק אז הוא מקבל את הכח לגלול את האבן, לפני כן אין התפשטות של אורות. יעקב יכול להיות קו אמצעי רק אם יש לו זיווג משלים, כי מרחל ומטה היא עולם דאתגליא, היא עולם ההתגלות. אם כן, כשרחל מגיעה יש לו כח לגלול את האבן, זאת אומרת לתת לקו אמצעי להאיר בזיווג שלו לכל אוה"ע, לכל העדרים. ימשיך בעל הסולם במאמרו הנ"ל, על תפילת הכלל: "אבל מכאן והלאה, כשנתפשטו שבעים נפש דיעקב, לששים רבוא נשמות, חזר הדבר לקדמותו, שצריך אסיפת כל העדרים לגלול האבן, מעל פי הבאר, ובהחסר כח מחלק אחד, גורם תשישות כח בכל הקומה. וזה סוד, (ברייתא דרבי ישמעאל) פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא".
יעקב יוצא לגלות, שהיא גלות מדעת, כדי לאסוף את הניצוצים הגדולים של רחל ולאה. אם רוצים להבין מתי באמת מתקבלת גושפנקא על בכורתו של יעקב? זה כאשר שהוא לוקח את לאה. כי לאה הייתה מיועדת לעשו. כשהוא לוקח את לאה, שזו הנוקבא והתיקון הכללי של בינה, אז הבכורה שלו מובטחת ומונצחת. כך יש בפרשה את ענין איסוף ניצוצים, וישנו תיקון המוות. אם יעקב היה נשאר הוא היה מממש את הבל, כלומר שוב רצח אח. כיוון שהוא יוצא לגלות, הגלות צריכה לתת את אפשרות התיקון של האחוה. רואים את זה על הבאר, יעקב מתחייב לרועי חרן, כלומר לאומות העולם, שכל התיקונים שהוא ישיג יחולקו להם באחוה. אומר זהר הפרשה במאמר 'וירא והנה באר בשדה':
צב) כתוב והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה: משמע שג' עדרי צאן הם בקביעות על פי באר. ושואל, אם הם שלשה למה כתוב אח"כ ונאספו שמה כל העדרים. שמשמע שיש עוד עדרים. ומשיב, אלא הם שלשה ולא יותר. שהם דרום מזרח צפון, דהיינו חסד ת"ת גבורה, דרום, מצד זה בימין, וצפון מצד זה בשמאל, ומזרח, שהוא קו אמצעי, מכריע ביניהם. ואלו עומדים על באר הזו, ומתאחדים בה, וממלאים אותה. מה הטעם שמשקים אותה, משום כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, דהיינו נשמות התחתונים שבבי"ע וגו'" ובזה מיושב משה"כ, ונאספו שמה כל העדרים, שכוונתו, על כל הנשמות שבבי"ע. אבל המשקים את הבאר, הם רק שלשה בלבד. שהם ג' הקוין חג"ת" [שהם קו אמצעי שהגדרתו היא ישראל].
