פרשת ויחי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויחי במשכן הכוונה
"משום שגפן הזה, שהוא הנוקבא, שולט על כל אלו כתרים התחתונים, ששולטים על ידם כל העמים עכו"ם, והוא נצח למעלה. ישראל, שהם נקראים שורקה, ישמידו וינצחו צבאות אחרים למטה. ועל כולם יתגבר מלך המשיח" (זהר ויחי, פס' תקפ"ח, מאמר אסרי לגפן עירה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויחי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויחי מסיימת את בראשית. ספר בראשית מתחיל בב' ומסתיים בם' סופית, כלומר איך כוונת מחשבת הבריאה יכולה להיכנס 'בם', בכלים, בעיבור שישראל נכנסים אליו עכשיו. ם' מסמל את הרחם, את העיבור, זאת אומרת שכל המאמץ של הבירור של התולדות, הביא קבוצת נשמות מסויימת להגדרה של עיבור, של עברי, שממנו יוולד ישראל. נאמר כי יעקב רואה לקראת הסתלקותו, שאז הראיה היא כנראה צלולה יותר, את כל הגלויות והמסע שעומדים לפני בניו, ואז השכינה מסתלקת ממנו. לפיכך הוא מגלה להם כיצד הם יעמדו מול התיקונים הנדרשים ואיך הם יעצבו את עצמם. פרשת ויחי מבחינת הזהר, מסכמת את תנועת המרכבות של העליה ושל הירידה, בעיקר של העליה מלמטה, כי כשישראל נכנסים לגלות מצרים, מתחילה אפשרות להשלים ההשתלשלות מלמעלה למטה, כקבוצה שיש לה סגולה, ללכת באותן דרכים של הבריאה, ממטה למעלה, כדי להשלים אותה. לפיכך בפרשת ויחי, כשהכלים יורדים לעיבור שלהם, הם יורדים להסתרה, כמו גניזת האור בבריאה, כך בני יעקב נגנזים במצרים, בגלות, מתוך הסכמה לעיבור, שהיא הסכמה לקחת את הגורל הזה, מבלי לקבל כתב התחייבות על השכר.
השכינה שהיא הכלי, היא יכולת ההרגשה של הבורא, תלויה במצב ישראל, ישראל כנשמת כלל, אשר עוברים תהליכים מאד מסויימים כעין מטוטלת של גלות וגאולה. כך הקשר בין השכינה לישראל נוצר באופן כזה שאין להתירו, דווקא בפרשת ויחי. "ויקרא יעקב אל בניו; ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב; ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט', א'-ב'), 'האספו' וגם 'הקבצו' הם קוד של גילוי אשר תלוי באחדות, 'היקבצו' הוא ביחס אל האורות, איזה אורות הכלים מסוגלים לקבץ אליהם, 'האספו' קשור לסוף, באופן הזה יעקב מבקש לסמן לבניו את סופה של תקופה ותחילה של חדשה. אחד המדרשים אומר שיעקב חשב שיש בבניו חטא ולכן השכינה הסתלקה מהם, אולם הם מחזירים לו ב'שמע', כלומר הם מגדירים לפני אביהם שהם יודעים מאיפה הם באו ויש להם אלהים משותף, זאת אומרת שהשכינה לא הסתלקה בגללם. אומר בעל הסולם בפרי חכם על התורה, "אבל כיון שביקש [יעקב] לגלות נסתלקה הימנו שכינה, ונעשה שעבוד מחמת שהשליטה לא היתה שלימה אז לישראל, כי הטובה באה להם בסוד יד עכו"ם באמצע שאינו ראוי לבכורה" כלומר אם יעקב היה מגלה להם את קץ הימין, לא הייתה להם את ההשתדלות להרויח את הברכה והבכורה. הבכורה היא כח ההנהגה הרוחני עד גמר תיקון. לכן באופן שבו יעקב מברך אותם בתיקונים העתידיים שלהם, שם יהיה מקום ההשתדלות שלהם. הבכורה היא איננה זכות מולדת, אלא היא זכות נרכשת, נרכשת בהשתדלות, בהבנה של המשימה, בהכנעה, ביכולת לשמוע ובהסכמה לפעול תחת צוים אלהיים. כלומר הבכורה קשורה ליחס ולקשר של ישראל לשכינה. כאשר ישראל יורד לגלות, אם הוא יורד תחת שעבוד, שזה ברוב הזמנים, הוא גורם לעולם להיות בלי שכינה. זה לא שהשכינה מגולה והיא שומרת על ישראל בגלות, אלא היא בעצמה במצב גלות. אם היא במצב גלות, אז מה שיכול לגאול אותה זו עמדת הבכורה של ישראל.
בעל הסולם אומר במאמר הפרשה ב'על התורה', כי החשיבות מוסתת, החשיבות היא לא שישראל, או בני יעקב יידעו את הקץ ויוכלו לעבור את השעבוד בקלות רבה יותר, אלא ענין הגלות הוא ענין השכינה, זה איך מוציאים אותה מגלות, כלומר אפשר לומר שגאולתם של בני ישראל היא משנית. היא הכרח כדי שהם יוכלו לממש את התקומה של הכלי הזה, של השכינה. זה ענין ממלכת כהנים – באיזה אופן ישראל משרתים את כל האנושות, באופן שבו הם מוציאים את השכינה מגלותה. השירות של ישראל הוא את האינטרס של הכלל. כלומר שהתפקיד של ישראל זה לא לגאול את עצמם, אלא לשרת בתוך מבנה רוחני שבו בני האדם, או האנושות יכולה לפגוש את הבורא. ישראל יכולים להיות מצויינים בכל מקום, אבל בפועל אותה המצויינות נרתמת לטובת הטבע של המקום, והזהות שלהם היא משנית. על פי החוקים של מצרים עצמה, יוסף היה צריך להיות פרעה, שליט מצרים, כי הוא ידע שבעים לשונות. החוק של מצרים אומר שמי שיודע יותר לשונות הוא השליט, ומכיוון שיוסף ידע את לשון הקודש ופרעה לא, פרעה ביקש מיוסף להסתיר זאת 'אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך' (בראשית מא', מ'), שזו תחילת הכשלון האסטרטגי של יוסף. ההכנעה של יוסף לדרישה של פרעה זו התחלת אובדן הבכורה, התחלת הגלות של השכינה, כי זו הסכמה להעלים את שפת הקודש מן העולם. זה מסביר את האובדן הראשון של הבכורה ולפיכך גם את אובדן הריבונות. לשון קודש היא היכולת להבין את השפה של השכינה, או את השפה האחת שהייתה משותפת לכלל האנושות לפני דור הפלגה, מה שנקרא 'שפה אחת, דברים אחדים'. כל בית יעקב קיבלו מעֵבֶר את לשון העברית, הם ידעו את הלשון הקודש, שיחד איתה, בא הזכרון של אחדות כל הנבראים, האידאה האוניברסלית ביותר. את השפה הזו פרעה לא ידע, כי הוא לא שייך לשושלת הזו. ברגע הזה שבו פרעה ביקש מיוסף לכסות, הוא ביקש את כיסוי ידיעת לשון הקודש, מה שגרם לעולם להיכנס למדרגת העלמה נוספת, שבא לידי ביטוי ב'ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף'.
בגלויות, גם אצל אברהם וגם כאשר יעקב ירד למצרים וחי שם שבע עשרה שנים, הם לא חיו תחת שעבוד משפיל, אלא זו הייתה גלות בכבוד, אמנם השכינה לא הייתה נוכחת, אבל היה זכרון שלה, וברור שהגלות הייתה כדי לאסוף ניצוצים. זוהי גרות עם הכרה של גרות, שבה הם לא ניסו להיטמע ולשאת ערך של התרבות האחרת, אלא הם נשאו את ערך עצמם. אך אובדן העיתוי הוא מרכזי לנוכחות של השכינה, וכשאנחנו מאבדים את העיתוי בגלל גלות שכינה, אנחנו נכנסים ליסורים הגדולים. הזהר אומר שכשהשכינה היא בגלות, זה הסתר בתוך הסתר. באופן כללי אנחנו חיים בהסתר, הבריאה היא הסתר טבעי, מסכים על מסכים, זו הקטנה של האור עד נפש דנפש, כדי שינתן לאדם מרחב לבחור בהשתדלות להחזיר את האור. הסתר בתוך הסתר, זו גלות השכינה, כלומר שהיא נסתרת. כל מה שמאפשר לנו להתגבר על ההסתר הראשון זה השכינה, וכשהיא בגלות, זה הסתר בתוך הסתר, כלומר הבורא הוא בהסתר כפול. כך כשאנחנו אומרים 'לשם יחוד קוב"ה ושכנתיה' זה כדי להחזיר את השכינה, שזו המטרה או הבכורה של ישראל, כך כשהם מאבדים את העוצמה של הזהות הזו, של מה הם משרתים, הם משאירים את העולם כולו בהסתר כפול. ברגע שיש התגלות דרך הדינים במצרים, דרך המכות, זה קורה כדי לשבור את הקשרים על ישראל, ולא רק עליהם אלא גם על שכינה. אומר זהר הפרשה, במאמר 'בני אמי נחרו בי':
קפא) למדנו, אמר ר' שמעון, כתוב, בני אמי נחרו בי וגו'. בני אמי, הוא כמו שנאמר השליך משמים ארץ וגו'. שארץ פירושו, הנוקבא, כי כשרצה הקב"ה להחריב את ביתו התחתון, דהיינו את בית המקדש, ולהגלות את ישראל בין העמים, הסיר מלפניו ארץ הזו, שהיא הנוקבא, והתרחק ממנה, ככתוב, ותתצב אחותו מרחוק. וכשארץ הזאת, התרחקה משמים של מעלה, שהוא ז"א, ארץ הזו של מטה, דהיינו בית המקדש, נחרבה, וישראל נתפזרו בין האומות. אמרה כנסת ישראל, מי גרם לי זאת, ומי עשה לי זאת, בני אמי דהיינו זעיר אנפין ונוקביה, שנחרו בי והתרחקו ממני. שהם בני אמי ודאי. כי זעיר אנפין ונוקביה הם בני הבינה, שהיא האם.
קפה) אמר, ודאי שהגלות נמשך, ועל כן צפורי השמים שהם שרי האומות, אינם נעברים מממשלתם עד שממשלת עמים עובדי כו"מ, נעברים מן העולם, למתי יהיה זאת, הוא בשעה שיגיע יום הקב"ה, ודיניו יתעוררו בעולם, שכתוב, והיה יום אחד יודע לה' וגו'.
יעקב נתן לבניו את התיקונים של כל אחד מהם, כלומר הברכה שכל אחד מקבל זה האיפיון שלו בתוך התפקיד, או המשימה שלו כמרכבה של המשמעות של ישראל, שהן החוזקות והחולשות שלו. עיקר הנבואה של יעקב היא ליהודה, דרכו הוא מעביר את המשיח, דרך ההשתדלות, דרך המקום שאפשר להרויח את הבכורה והברכה, שזה התיקון. בפרשת ויחי אפשר להבין מדוע בתוך התודעות האנושיות, צריכה להיות הסתרה בבריאה, והסיבה לכך היא שהכלים, בני יעקב עדיין לא מוכנים לאור הגדול, כמו גם הבירור של חזרה אל השפה האחת, חזרה אל השפה האוניברסלית, שזו חזרה לנוכחות של שכינה, חזרה לניב השפתיים, לנבואה, אל איזו נוכחות היא מביאה.
