פרשת בראשית – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בראשית במשכן הכוונה
"ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם, ויישן; ויקח, אחת מצלעתיו, ויסגר בשר, תחתנה. ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה; ויבאה אל האדם. ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת" (בראשית כא'-כג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בראשית על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
"ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ, למינה; ויהי כן.
ויעש אלהים את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה,
ואת כל רמש האדמה, למינהו; וירא אלהים, כי טוב.
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו;
וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש, הרמש על הארץ.
ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו: זכר ונקבה, ברא אותם.
ויברך אתם, אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה"
(בראשית א', כד'-כח')
אנחנו מתחילים את פרשת בראשית בהבדלים שבין המאמרים וההוצאה לפועל שלהם, בין 'יהי אור, ויהי אור' לבין מאמרים שנאמר לאחריהם 'ויהי כן'. ויהי כן הוא ביטוי המתאר את ההתרחקות ביחס שבין האמירה לתוצאה, לתולדה. דבר זה מרמז על כך שכל הבריאה היא הרחקה של הבורא את הנברא המתהווה, כדי לאפשר לו מקום שיש לו חסרון מובן, שישנה אי התאמה ההולכת וגדלה שהופכת להיות קריאה להשלמה. הנוכחות של האלוהות בתהליך בריאת העולמות מפנה מקום לתודעה של אדם.
בפרשת בראשית ישנה הבחנה בין האדם הנברא בפרק א' לבין האדם הנברא בפרק ב'.
"ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו… ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו: זכר ונקבה, ברא אותם". (בראשית א', כו'-כז') יש בתוך התודעה של האדם צורות שונות של פעולה, מ'נעשה' ל'בריאה'. בריאת האדם מתחילה בעשיה, בפועל 'נעשה' ומסתיים ב'וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד' כצלם אחד של זכר ונקבה, ועדיין אין נסירה והבדלה ביניהם. 'מאד' הוא חלק מהגדרת האדם, 'מאד' זה 'מ"ה', פרצוף זע"א, שתפקידו הוא תיאום בין מחשבת הבריאה לבין הבריאה עצמה, לבין העולמות. אותו אדם הוא פנימיות העולמות.
בבריאה הראשונה פונה בינה לחכמה, או אמא לאבא, משום שלבינה, בשורשה, יש את הרצון להשפיע, ולראות איזו תודעה נדרשת להיות בתוך הבריאה, תודעה שהיא לא בשלמות התפתחותה, היא צריכה להיות במיעוט, שהוא מיעוט מתפתח ומשתלם, שיכולה לתת מקום לנוכחות הבורא שהוסתרה בפעולת הבריאה.
על בריאת האדם בפרק ב' נאמר "וייצר יהוה אלהים את האדם, עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה ויטע יהוה אלהים, גן בעדן מקדם; וישם שם, את האדם אשר יצר" (בראשית ב', ז'-ח') אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה, מאמר 'בנין האדם ויצירתו': "צא ולמד בחינת חומרו היה מכח הגדול ומגושם שבחומריים, דהיינו, בחינת עפר, שאינו יאות אפילו לזריעה, דהוא מיסוד הדומם, שלא יצלח לכלום, אבל בכח אלקי שנגע בו… ולכן נגיעה זו מיד הטביעה כחות ההפכים" שמדובר על יצירה, והאדם מופיע בשיתוף של הויה-אלהים. זוהי השותפות של הכוונה, של המחשבה, עם ההוצאה לפועל.
יש משהו בתוך בריאת האדם שצריך להיות בו כשלונות מובנים כמו שבירה, צמצומים, משום שהמבנה של המיעוט הקפוא של עולם ניקודין דקטנות אינו מספיק וצריך להזדכך ולהישבר, כדי לחשוף את הכלים ואת הרצונות שעדיין לא נכנסו אל תוך השיח הזה. באדם של פרק ב' נבראו זכר ונקבה באדם, שיצטרכו לעבור את הנסירה ואת ההכרה העצמית, כדי שהם יחפשו את ההשתלמות שלהם בכל האופנים. גם ביחס של מלמטה למעלה וגם ביחס של אחד מול השני. שזה יקיף את כל המימדים של הבריאה.
"ויקח יהוה אלהים, את האדם; וינחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', טו'), 'לקחת' אנחנו מכירים מהביטוי של 'איש לוקח אישה'. כך הוא היחס של הבורא אל האדם, כמו היחס שבין השפעה לקבלה, או בין איש לאישה. זה אומר שכל האדם הוא כאישה. 'ויניחהו', כמו להביא 'נחת רוח', של מה שמניחים אותו, שהוא מוצא את מקומו. התביעה או הבקשה הכמוסה בתוך הבריאה היא שאנחנו נניח את הבורא בנו. כשהבורא מניח, במובן של מקום, של נוכחות, של הברכה, הוא מניח את האדם בגן העדן, במקום החיבור, כדי לאפשר לאדם להחזיר את זה באמצעות 'לעבדה ולשמרה'. בגן עדן, עולם אצילות, עולם שבו החכמה יכולה להתגלות, יש לאדם תפקיד והוא לעבד ולשמור אותה. 'לעבד' יש בה את העניין של השינוי של החיים, של ההתפתחות, ולשמר את החיבור או החוקים שיצרו את האפשרות הזו. אחד החוקים הוא שכל העבודה הנעשית באצילות, הינה תחת השיתוף של מידת הרחמים, כלומר צמצום ב'. לפיכך, יש לשמור את חוק השיתוף הזה, את חוק צורת העבודה בין רצון לקבל לצורת ההשפעה, ומתוך זה אפשר לעבד את הכלים ולהכשיר אותם לכניסת אורות אינסוף.
אחרי שהוא מניח אותו שם, הוא רואה שלא טוב היות האדם לבדו:
"ויאמר יהוה אלהים, לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר, כנגדו… ויקרא האדם שמות, לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל, חית השדה; ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית יח'-כ') הבורא מסתכל על הבריאה ואומר 'לא טוב היות האדם לבדו'. מאיפה הבורא יודע? כי הוא ברא משהו כנגדו, שזה האדם. כדי שהאדם יבין את הבריאה ושיוכל להשלים אותה כהויה שעומדת ממש פנים בפנים מול הבורא, הוא צריך משהו מולו. לכן חלה נסירה בין האיש לאשה. מה שמולו לא נברא, אלא הוא תולדה של כל התהליכים של מה זה אדם, ומתוך זה לוקחים חלק ומפרידים אותו, כדי שהוא יעמוד מול וישלים את ההבנה של האדם, על מה חסר לו. וזה יהיה האופן שבו יחד, רק יחד, כשהם יפתרו את משוואת היחסים ביניהם, ואחרי זה המשוואה הכלל אנושית של האדם עם האחר, הם יוכלו להבין את מערכת היחסים הנדרשת מהם ביחס לבורא.
"ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם, ויישן; ויקח, אחת מצלעתיו, ויסגר בשר, תחתנה.
ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה; ויבאה אל האדם.
ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת"
(בראשית כא'-כג')
ה'איש' זו נוכחות העצמי, והיא מופיעה פה בפעם הראשונה, העומק של מה שאומרת לנו פ' בראשית זה שהנוכחות של העצמיות שלנו היא רק כאשר אחר מולנו, לפני כן אין לנו הרגשה של ישות כלל. הסוף יהיה היכולת במשה לחבר את האיש עם אלהים.
יש הבדל בין 'אדם' ל'האדם'. אדם הוא עצם התהליך של התיאום. 'האדם' הוא אומות העולם, הוא מטרת הבריאה. 'אדם' הוא תיקון הבריאה. אדה"ר שייך לתיקון הבריאה, על כשלונותיו והגירוש שלו. רק אחר כך זה יתפצל לאיזשהי תולדה, שהמובהקות שלה תתחיל להתבטא באברהם כ'אדם', כשותף בתיקון אדה"ר. 'אדם' הוא אידאה, כפי שאמר בעל הסולם: שאנחנו בני האידאה של התיקון, וזו החובה שלנו שאת הצורה הזו עלינו להטביע בעצמנו.
