פרשת במדבר – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת במדבר במשכן הכוונה
"ואפשר שז"ס "תחש", בסוד "תחש שהיה בימי משה וגו' ולא הכירו בה חכמים וכו' אם מין חיה הוא. פירוש בחינת חיות של קדושה בעצמה, או מין בהמה הוא", או בחינת בהמה, פירוש, בחינת ב"ן שהוא כיסוי או מעבר, כן האיר עליהם יסוד אבא, בחינת חסד עתיק, עד שלא הבחינו בין המכסה של קדושה לקדושה עצמה" (בעל הסולם, פרי חכם, על התורה מאמר "אל מכסה עור תחש").
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת במדבר על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו מתחילים בספר חדש, ספר במדבר. במדבר הוא מרחב הכשרה, שמדבר על 'בם דבר', כלומר שיש בתבנית הזו, במערכת של נשמות ישראל, על פי האופנים שהם מסדרים את עצמם, יש בם דבר. זהו כל הסדר של מסעותיהם במדבר, של היותם בתוך סדר שמושך, או מאפשר להם את הנסיעה, את התנועה בתוך העולמות, בתוך עצמם, בתוך מערכת היחסים שלהם בינם לבין הבורא, ובינם לבין סביבתם.
בפרשה מופיעה הפריסה של השבטים, על ראשיהם ושמותיהם הם שמות של דור שני, שנקראים ע"ש האב, שהוא ראש השבט כאחד מבני יעקב. מי שירד למצרים הם ראשי השבטים, בניו של יעקב, ומי שיוצא ממצרים הם התולדות של השבטים, שמהוים עכשיו אומה. *
"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני, באהל מועד: באחד לחדש השני בשנה השנית, לצאתם מארץ מצרים", החזרה על השני, והיום השני מבראשית, זה יום שיש בו הבחנה בין מים למים, הרקיע ועניין ההבדלה. זהר בראשית אומר שיום שני הוא הגדרה של המחלוקת, של התפשטות קו שמאל. אם מסתכלים על היחס בין היום הראשון של הבריאה ליום השני של הבריאה, אפשר לומר שמה שהיה ביום הראשון, הוא צפון או גנוז, והמחלוקת של היום השני, הרצון, או החסרון להתחיל להוציא את זה לאור, והיא נולדת דווקא מתוך הכרה בסדר, או במה שיש ביום הראשון.
'בם', רומז על מב' מסעות בני ישראל. מ"ב מסעות או שם מ"ב קשור בגילוי של השמאל, של קו הגבורה. בני ישראל כיוון שזה בם, בכל מבנה נשמה, כל נשמה כפרט, ביחס שלה לכלל, והכלל כולו, הם עוברים את כל מ"ב המסעות במדבר והתחנות שלהם עד שהם מגיעים לישראל. המסעות הם כל תהליכי התיקון, והתחנות במסעות הללו הן תחנות הכרתיות בתוך תהליכים אלו, כיוון שהם כולם התגברויות על חסרונות, הם קשורים לגבורה.
האמירה מסדרת את בני ישראל למטה כמתכונת העליונה, והתנועה שלהם מדי פעם מגלה את השיבוש, את אי הסדר, את החסרון, והתיקון שצריך לבוא על זה, או השלמת הדברים שעדיין לא תוקנו בתוך הבריאה. הזהר מיחס את התנועה למאמר הדגלים. הדגלים הם השערים, כמו דלת נעולה ואיזו כוונה יכולה לפתוח אותה. כוונת כל שבט היא דגלו, מה שהוא מניף מעל עצמו. כך התחלת המסעות היא התחלת הגילוי, והיא קורית במדבר. כל המחלוקות שיתגלו יגרמו לתיקונים הגדולים, כלומר הכרחיות של ההתחלקות לשמאל ולימין, ואיך מתוך זה בונים קו אמצעי.
לכל הסדר המתואר בפרשה, ישנו מוקד, מרכז, שהוא המשכן. גם במשכן עצמו יש מרכז, שהוא ארון הברית, הכרובים ורוח הקודש ביניהם. הלויים עצמם הם הכיסוי הפנימי של המשכן, הם מסודרים בעצמם, ביחס של פנים לחוץ. כאשר מתחילה תנועה פנימית שנובעת מתוך המשכן, על ידי תנועת הענן, שהוא נוכחות השכינה, אזי היא מניעה את כל מחנה ישראל. אם מסתכלים על המבנה שנפרש, של השבטים והדגלים שלהם ושל שבט לוי באופן פנימי יותר, כל המבנה הזה הוא כיסוי על המשכן, והמשכן הוא כיסוי על קודש הקודשים. עצם המבנה, עצם הסדר של שבטים שצובאים על מוקד ההתגלות, הוא זה שמאפשר את הגילוי הגדול של האור הפנימי. אז בלי הכיסוי של כל המבנה, של כל הנשמות, של התבנית הזו, לא היה מתגלה מה שצפון בפנימיות.
בתיאור הכיסויים, ישנו הכיסוי של עור התחש, שאף אחד לא יודע להגדיר אותו, שהוא גם מכסה וגם מגלה בעת ובעונה אחת. הכיסוי של עור התחש נותן לנו לחוש. הוא הכי קרוב לחשמל, כמו חיות חשות וממללות, דרגת החיות הזו, דרגת הראיה הזו. עוד נאמר שהתחש כחיה היא חד קרן, שהיא הסימון של התפילין, הסימון של הציץ של הכהן, שהוא גם כן בגד, הוא לבוש מגלה. הוא מגלה את הכוונה, במה אנחנו רוצים להתמקד. אומר בעל הסולם במאמרו בפרי חכם: "ואפשר שז"ס "תחש", בסוד "תחש שהיה בימי משה וגו' ולא הכירו בה חכמים וכו' אם מין חיה הוא. פירוש בחינת חיות של קדושה בעצמה, או מין בהמה הוא", או בחינת בהמה, פירוש, בחינת ב"ן שהוא כיסוי או מעבר, כן האיר עליהם יסוד אבא, בחינת חסד עתיק, עד שלא הבחינו בין המכסה של קדושה לקדושה עצמה".
בחיבור לשבועות, מסביר בע"ס בתורה קכו', במאמר 'החילוק בין מוחין דשבועות לדשבת במנחה', על ההבחנה בין העליה של שבת לעליה של שבועות:
"שבועות הוא בחינת מוחין דחכמה מבחינת ישסו"ת [במובן של כלי קבלה, גוף], זאת אומרת מבחינת בינה השבה להיות חכמה. מה שאין כן (שבת) הוא בחינת ג"ר דבינה, הנחשבת לעצם החכמה, שנבחנת שעוד לא יצאה מהראש, ונבחנת שמלובש בה בחינת מוחא סתימאה, שהוא ג"ר דחכמה ולא בחינת ו"ק".
כלומר אם שבת היא בחינת ג"ר, אין גילוי, שבת מרגישים כמו סביבה שמסובבת את האפשרות הזו, אבל שבועות, כיוון שהעליה היא לישסו"ת, כלים של קבלה, היא גם השורש של ישראל, מי שנקרא ע"ש היכולת לקבל תורה, ויכול לקבל את הבחינה הזו דווקא בשבועות. זה אומר ששבועות מאפשר לנו להתקשר באופן עמוק יותר אל התורה, כלומר באופן עמוק יותר לשבת. בו"ק, בקטנות, הכלים שבהם יש לנו אפשרות להתגלות, זה האופן שבו אנחנו מגלים מהו הראש. כלומר כשיש לי גוף, אני מבין שיש לגוף הזה ראש, שיש עוד חלק שלא מגולה לי. זה אומר שכל המועדים בשלושת הקוים של חג"ת, של פסח, סוכות ושבועות הם ככדי לגלות את השבת, את השביעי.
אומר זהר אמור במאמר ספירת העומר וחג השבועות:
קעד) ואלו חמשים יום, מ"ט יום הם כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהור. כי ביום החמשים הוא סוד התורה ממש. ואלו הם חמשים יום שבהם שמיטה ויובל, ז' שמיטות ויובל אחד [ביום החמישים בשבועות נכנסים ליובל, מה שמסביר את הרצון של הנשמות במעמד מתן תורה, לחזור לשורשן]. ואם תאמר, איך יש כאן חמשים, והלא מ"ט הם, שאין אנו סופרים יום החמשים. ומשיב. אחד, הוא נסתר, והעולם נסמך עליו, וביום החמשים ההוא, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו. כמלך הבא לבית ידידו, ונמצא שם. אף כאן כך הוא יום החמשים וכבר העמדנו סוד הזה.
אם נשאל באיזה כלי נעמוד במעמד הר סיני ונקבל תורה, מעבר לכך שעלינו לזכור כי על אדם לתת את היגיעה, והעליון גומר עליו את הפעולה. מתוך תקוה שהעליון ימצא אותנו ראויים לכך. את התורה נוכל לקבל לא כפרטים בפני עצמם, אלא ככלל, בחיבור, כעם אחד בלב אחד.
