פרשת מטות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת מטות במשכן הכוונה

"וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל לאמר: זה הדבר, אשר צוה יהוה
איש כי ידר נדר ליהוה, או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל, דברו:
ככל היוצא מפיו, יעשה, ואשה כי תדר נדר ליהוה, ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה"
(במדבר ל', ב'-ד')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת מטות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשות מטות-מסעי מביאות לידי סיום את המסע של ההתהוות של קיבוץ הנשמה ששמו ישראל.
כל המחלות שהתעוררו ונחשפו במדבר, נחשפו בגלל הנוכחות של המאור,
של השכינה ושל ההנהגה של משה.
במידה רבה פרשות מטות מסעי הן גמילה מהמדבר. ממה צריך להיגמל?
אם המסע כולו היה ניסוי גנטי בתוך המבחנה הזו של המדבר, מתהווים רצונות, הכרות, קשרים,
אז כמו כל דבר שאנחנו מקבלים, אנחנו צריכים להיגמל ממנו, כדי שנוכל לעמוד על רגלינו.
הדיבור של בני ישראל במדבר שהיה בעיקר תלונתי, ומישהו אחר דיבר בשמם,
נוצר מהלך שעכשיו צריך להתנתק מהסעד הזה, כי עכשיו ישראל עולים על במת ההסטוריה.

מכניסים אותנו לעניין חדש שעוסק בקדושת הדיבור, שכח הדיבור בארץ ישראל,
הופך דיבור למציאות – כלומר במטות יש את תיקון הדיבור, תיקון המחשבה ואת תיקון הכוונה.
לכן הפרשה הזו מתחילה בנדרים, שזהו האופן שבו אנחנו מדברים את הכוונה שלנו,
האופן שבו המחשבה שלנו קושרת את עצמה, או לא קושרת את עצמה אל השירות של מחשבת הבריאה,
של תכניתו של הבורא.
(את ישראל במדבר לימדו את קדושת הזמנים, את קדושת המקום ועכשיו את קדושת הדיבור).

שבועה להבדיל מנדר דומה לתהליך של ספירת העומר, שבע כפול שבע, המכפלות שבהן עומדים ומתקנים,
נדר הוא שער החמישים, נ'. לגור בשער החמישים, זה כבר קודש כשלעצמו.
מהו כח הנדר? מדוע צריך להיזהר בו כאשר נכנסים לארץ ישראל?
בכח הנדר יש אפשרות ליצור מהלך של מנהגים חדשים, כלומר אפשר להסית את המוקד
של האמונה או של ההתנהלות מעל הדעת, למקום אחרת. במידה מסויימת אפשרות ליצור באמצעות
נדר שיטה רוחנית חדשה או מנהג חדש. אז לנדרים יש כח רב מאוד, במיוחד כאשר המלכות, הפה,
כשהיא עולה לתוך אצילות, כשהיא נכנסת לתוך ארץ ישראל, הכח שלה להטות לטומאה או לקדושה יותר חזק.

מדוע התורה שמה דגש רב על נדרה של אשה, של הנוקבא? כיוון שהתורה תופסת את האשה כפחות
שייכת לעולם הגשמי, משום שהיא ירדה הנה בהתנדבות אחרי אדם, לאחר חטא עץ הדעת.
לפיכך האורינטציה של הנשים היא יותר לעולמות עליונים. לכן אם זו נערה, מותר לאביה להפר את נדרה,
ואם לאשה אז לבעלה מותר להפר את נדרה, אם זה מפר את סדר החיים הגשמי.
משום שאם היא עושה נדר שמנתק אותה מהחיים הגשמיים, מותר להם לקרוא לה חזרה,
כדי שזה לא יפר את שלום הבית, כלומר לא יפר את הקיום.
אנחנו יכולים לראות שככל שאנחנו מתקרבים לגמר תיקון, יש משהו במצב הנוקבא או במצב האשה שמשתנה.
אם שורשה הוא העולם הבא, אזי ככל שאנחנו מתקרבים למציאות של גמר תיקון,
אנחנו מתקרבים למה שטבעי יותר לנוקבא – מציאותו של העולם הרוחני,
כך גם ההנהגה שלה וגם הטבע שלה נכנסים לפעולה. לכן סביר שלפני הכניסה לארץ ישראל
יהיה הדיון בכח הדיבור. אותו הנדר הוא יחס של התקרבות תכונות מלכות לתכונות בינה,
כלומר של תכונות קבלה לתכונות השפעה.

חלק מהפרשה עוסק בשניים וחצי שבטים – ראובן, גד וחצי המנשה, המבקשים לשבת בעבר הירדן.
הם הופכים להיות כמו מעטפת שמקיפה את מה שמתיישב בתוך ארץ ישראל.
עוד נראה בעניין השבטים הללו את תיקון הכוונה 'לשם מה' נכנסים לארץ ישראל' –
משה דרך שיח עמם, משנה את כוונתם. השיח עם השבטים מתחיל ב'ומקנה רב היה לבני ראובן',
התורה רוצה לומר לנו שמה שהיה חשוב לראובן זה המקנה שלהם.
התשובה שעונה להן משה מעלה זכרון משותף, שהוא חטא המרגלים.
אך בשונה מחטא המרגלים, בו אין שיח, במטות ניתנת להם אפשרות להיתקן על ידי דיבור,
והם מתחייבים שהם יצאו ויהיו חלוצים לפני המחנה והם לא ישובו למקומותיהם ,עד אשר ישראל מתיישב במקומו.
עוד נאמר "ויאמר אליהם משה, אם תעשון את הדבר הזה: אם תחלצו לפני יהוה למלחמה" (במדבר לב', טז'-יט')
שכל עניין המסע לארץ ישראל הוא בעצם כדי לחבר את האהבה דרך מערכת הנשמות, אל העליון.
משה מחנך אותם לחשיבות – הטף הוא החשוב קודם כל להגן עליו, והערבות היא לא בשביל בני ישראל,
אלא בשביל המשימה המשותפת של מחשבת הבורא.
האר"י אומר בשער הפסוקים על השבטים הללו, כי בזמן התיקון, בצמצום ב' יש חציית מדרגה
של שניים וחצי יורדים למטה. חלק ממלכות דאצילות לא נמצא כולו באצילות, אלא חלקו יוצא מחוץ לגבול,
לעולם בריאה, כמו מעבר שמאפשר לעלות. כי צמצום ב' יוצר מעלית של העליון בתוך התחתון.
כאשר מדברים בנשמות, אם הלב יושב בתוך אצילות, ההיקף שלו יושב בבריאה ומכסה עליו.
העיר חשבון וכל הערים מסביב לישראל נכבשו. אם הן לא היו מיושבות, היה נתק בין ישראל לעולם.
כלומר השבטים הללו, היושבים מחוץ לישראל הופכים להיות נק' החיבור. זה אותו החלק שבנו, שעובד,
ושומר על קשר עם העולם הגשמי.

"וידבר יהוה, אל משה לאמר, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר לא', א')
עניינו של משה זה לתקן את המחשבה שלו, או את האידאה שאפשר להקים שושלת חדשה,
או ישראל חדש עם מדיין. על 'עין המים', משה ביקש לפגוש זיווג אחר, שממנו תתחיל שושלת חדשה,
אחרי האכזבה שלו ממצרים ואחרי האכזבה מישראל שנמצא תחת שעבוד מצרים גם בפנימיותו,
עד כדי איבוד את זהותו, אז משה הולך להקים זהות חדשה (להבדיל מיעקב שהולך 'לעין המים'
כדי ליסד את ישראל). לכן עכשיו תפקידו של משה הוא לסלק מעצמו את האידאה,
זאת אומרת שהוא צריך לתקן את אותה מחשבה. אולם התיקון שמשה צריך לעבור, הופך להיות בפרשה
עניינם של בני ישראל, שהוא עניינו של הויה.
על ישראל להוציא ניצוצות משבי, אנחנו לוכדים את הניצוץ של הכח המדמה של מדיין,
שבמקום להביא דינים וקליפות, אנחנו משתמשים בו באופן כזה שזה מלהיב ורוקם וממלא את החסר.